שמתחברים למכלול של יום.

א. הצעיר נכשל שוב בטסט.

פעם שלישית.

מדובר כנראה במקרה קלאסי של "טסטר מניאק בן ז..." שיש בו דברים בגו כי גם הנער וגם המורה שלו שישב מאחורה בזמן הטסט, היו בטוחים שהפעם ההצלחה מובטחת.

ואני , שמבחינתי עניין הרשיון שלו יכול להדחות לעוד 3 שנים לפחות, רציתי שכבר יעבור ויחווה הצלחה אחת בתקופה בה הדימוי העצמי שלו כל כך נמוך.

ואילו חתן השמחה/העצב עצמו, שהיה שבור לגמרי בבוקר וכל העולם נראה לו שחור משחור, הגיש עירעור על תוצאות הטסט ואחר כך, כמו בן עשרה טיפוסי לחלוטין, התחלף לו מצב הרוח ואי אפשר היה לנחש אפילו את עומק הדכאון שהיה שרוי בבוקר.

אח, גיל 17 המתוק...

מהבוקר יש לי דקירות בצד שמאל של שיפולי הבטן.

לא משהו שכואב ברמות שאי אפשר לתפקד אלא מין תזכורת לחלק ההוא של הגוף שביום יום לא מודעים הרי כלל לקיומו.

והדינמיקה של הכאב היא שהגוף נזכר כשהכאב עולה והוא מתכווץ כדי להתמודד איתו ולאחר שהכאב מתפוגג ישנה מין אנחת רווחה של הקלה, עד לפעם הבאה.

כמו צירים. אבל פחות.

מצד שני, אולי אני בדרך להפרד מהתוספתן שלי?

ג. הלך להגשים חלום בקטן והוא יבלה את הערב בקירבה אינטימית (?!) והדוקה יחסית (כמה עשרות מטרים) לרוג'ר ווטרס.

אני, לעומת זאת,  אלבש בגדי ספורט ואלך לבית הקפה החביב עלי שנפתח ברחובה המרכזי של עירי , אשב על כוס קפה קר, ספר טוב, ואולי גם תבוא חברה.

ג. הבכור מגיע עוד מעט לשבת.

יום חמישי.

סופו של שבוע.

**************************

עדכון 22.00

צד ימין.

הכאב הוא בצד ימין.

גם התוספתן.

צד ימין פמה,  זה הצד של היד בלי השעון.

ועוד משהו:

איך זה שאני מסוגלת לשבת שעתיים בבית קפה ולקרוא בנחת וריכוז מושלמים ואני לא מסוגלת לזה בבית הפרטי שלי...