אחרי כוס ארוכה וקרירה של קוקטייל  "קיר רויאל" המורכב משמפניה וקסיס ואני עדיין מרגישה את בועות השמפניה מטיילות בראשי ושוכנות במקום שבאופן רגיל (אך לא קבוע מדי ), נמצא בו , מוחי.

הכל נראה מטושטש ומרחף כמו בועות שמפניה מחליפות צבעים וכל זה משתלב לו יחד עם מזג האוויר האביך והמעורפל במקצת שבחוץ, שבו חום אמצע היום יושב עלינו כמו שמיכת נוצות חמימה.

והגוף שלי כבד וזז במין סלאו מושן, ורק ציפורניה החדות של נערת הטרפז הקטנה שרק במקרה היא חתולה, שממשיכות להינעץ בו כאילו היה סולם שעליו מטפסים ועוברים מכאן ולשם, מקפיצות אותו ומזרימות בו מעט אדרנלין.

זה כיף להיות כך, אבל לדעת שזה לזמן מוקצב בלבד ולא לתמיד.

ואולי אצלי, זה כל העניין בעצמו.

לא לתמיד.

שבת שלום חברים יקרים, אין לי מושג ושום אחריות על מה שכתבתי בפוסט הזה...

*************************

עדכון 22.30

שעתיים של שינה שאליה שקעתי כמו אבן העירו אותי עם גוף כואב מרוב שינה אבל כשצלילותי חוזרת אלי מעט, וכך אני יכולה לעדכן שהכאב בשיפולי הצד הימני של ביטני (ימין פמה, היד בלי השעון ) עברו בעזרתם של 2 כדורי אקמול, באותה הפתאומיות בה צצו, ושג. חזר ב 4.30 לפנות בוקר , עליז ומאושר כמו מזדנבת רוק שבילתה ערב עם הלהקה האהובה עליה.

טוב , הגזמתי קצת, אבל הוא עדיין מסתובב עם חיוך קטן בזוויות פיו, וזה שווה כל אגורה מהרבה האגורות ששילשלנו ישירות לכיסיו התפוחים של רוג'ר הזה.