מדהים עד כמה בקלות אני יכולה להאחז בדברים הנכונים והמתאימים לי בלי לרצות לנסות ולהבין מה באמת  נאמר וקורה  מעבר להם.

קמתי הבוקר עם הידיעה על קרבות בדרום.

ממש כך.

קרבות.

מזמן לא שמענו את המינוח הזה.

ונשארתי שקטה.

קרבות. נו.

מה הבעיה, הרי ברור שזה משהו שצה"ל הגדול והחזק יוכל להעביר בקלות.

ולאורך כל הבוקר המשיכו לדבר על תקרית, וקרבות והדגישו שאכן זה משהו שלא היה כמעט שנה , ובכל זאת, נשארתי שקטה ורגועה.

קרבות. נו.

קטן עלינו.

וכשהגעתי לעבודה ראיתי שמדברים על נפגעים.

נפגעים זה משהו כל כך עמום , שמבחינתי זה יכול להיות אפילו שריטה קטנה.

בטוח שמדובר בשריטה קטנה פה ושם.

בתוך הקרבות.

ורק לאחר עוד מספר דקות, כשג. הבכור התקשר ושאל אם שמעתי שחטפו חייל , ירדו מתוכי , בבת אחת ירדו ערפילי המחשבה  שחסמו ומנעו כל הבנה אמיתית של הארוע כפי שאכן היה.

ואחר כך כל מה שרציתי היה לשמור אותו תחת כנפי.

והיה עצב גדול.

ג. הבכור עובר עוד שבועיים לג'נין.

אבל מי חושב על זה בכלל...