פחדתי.

בווודאי שפחדתי...

ועוד איך...

והפחד הזה הניע אותי אותי כל חיי, עד לשבועות האחרונים ממש...

עם משפחה, עם חברים, עם עצמי...

הפחד הזה גרם לי לשתוק הרבה שנים ולשמור בתוכי דברים שהייתי צריכה לומר לאנשים שאהבתי, שאוהבת, פן יכעסו עלי וילכו ממני...

הפחד הזה שיתק אותי ולא איפשר לי להינות מהקשר שהיה לי עם ד. בשנה שעברה...

הפחד הזה הביא אותי להחלטה  שהיא אולי החשובה ביותר בחיי , להנשא לג.

רק כשהתחלתי להפסיק לפחד, יכולתי לראות עד כמה הוא היה  משמעותי במהלך החיים שלי...

רק כשהצלחתי להסתכל בו בעיניים פקוחות ולומר לעצמי מה הדבר שהכי מפחיד אותי בו, הצלחתי להרגיש איך הוא מתחיל, לאט לאט, להתמוסס...

רק כשהבנתי שאני יכולה להתמלא באנשים, בחוויות והתנסויות מהחוץ אבל הם באים כתוספת, כמשהו מעשיר ולא הבסיס, שאת הריק שבתוכי אני אני לא יכולה למלא מהחוץ, יכולתי להתחיל להניח לו ללכת...

להשתחרר ממנו, לשתחרר מהתלות, ולהכיר בעובדה שבסופו של דבר, ועד כמה שזה נשמע לעיתים נפוח , ישנו רק אדם אחד בעולם שלעולם לא יעזוב אותי, לא ינטוש אותי, לא יפסיק לאהוב אותי...

אני.

ומכאן יכולתי להתחיל ולהיות נאמנה וקשובה יותר לעצמי ולרגשות שלי...לדאוג לעצמי...

ההבנה שיש בי היום צרכים שונים ממה שהיו כשנישאתי לפני כמעט 24 שנים, ושזה לגיטימי ונורמלי שיהיה כך, היתה אחת מאבני הדרך בתהליך התמוססות הפחד, וההחלטה שאני רוצה למצוא את הדרך לשלב בין הצרכים של אז והצרכים של היום , בלי לוותר על אחד מהם היתה המשך טבעי של התהליך...

יכולתי להשאר עם מה שיש לי, שהוא עולם ומלואו...להסתפק בו...

אבל הייתי שם, הרבה שנים...

ולאט לאט נבלתי...גלשתי למקומות לא טובים, למקומות כואבים...

החלטתי לבחור אחרת...

לבחור מהמקום שבו, בפעם הראשונה אין בי פחד...כמעט...

ויש בי ידיעה ברורה , חדה, הגיונית ורגשית שאני אצליח להתמודד עם כל מה שיעבור עלי...

כי אני לעולם לא באמת אהיה לבד...

עיני פקוחות לרווחה...

(ואת התהליך  , לשמחתי, לא עוברת  לבד...)