לפני יותר משנתיים כתבתי פוסט על חומות של סוף שבוע שהיו מתחילות להתרומם מולי כבר מאמצעו של יום רביעי  וכל דקה שהייתה מקרבת אותי לשם, היתה הופכת לכבדה כמו גוש פלדה ויושבת בתוך

החזה.

כבר זמן רב כל כך שאין חומות בסופי השבוע שלי והם נפרשים למולי כמרחבים אין קץ, ואין זה משנה אם ישנו מישהו שאותו אני יכולה לחוש רק בימים של שגרת השבוע עצמו.

אין חומות בסופי שבוע כי הן התמוטטו והתפוררו כנראה, בתוכי.

ויש

עצלות

שלווה

ונינוחה של

ימים

שמחכים לנו

עד אין

סוף

כמעט.

או לפחות עד

מוצאי שבת...

שבת שלום חברים יקרים, שבת עם חברים, משפחה , נסיעה לצפון הרחוק  ודובדבנים...