| 3/2003
 עמדתי על הגשר, לבדי, מסתכלת על המים
וחושבת עד כמה שבסופי שבוע, ד. וכל הקשר איתו נראה לי כל כך רחוק, כל כך לא שייך...
זו תופעה שקוראת לי בזמן האחרון.
בימי חמישי הוא עוד איתי. אני "לוקחת" אותו הביתה. חושבת על מה שדברנו, על מה שכתבנו, מעבירה שוב ושוב בראש, מנסה להשאיר בתוכי כמה שיותר, הרי יהיו עכשיו יותר מיומיים בלי שום קשר...רוצה שישאר בתוכי כדי שאוכל לחוש, לטעום.
ואז בא יום שישי. אני קמה בבוקר, וד. איננו.
מנסה לחשוב עליו. הוא נראה כל כך רחוק...
הקשר ביננו, שלנו, נראה כל כך רחוק... אפילו חיוור משהו...
עושה מה שנוהגת לעשות בימי שישי.
ארוחת בוקר בחוץ עם ג. , קצת מסתובבים, ההליכה שלי... עוברת את היום וכמעט שלא חושבת עליו, ואם כן, שוב, זה נראה לי כל כך רחוק, כאילו זה בכלל לא קשור אלי...
וכך גם במשך השבת.
עד יום ראשון בבוקר.
אתמול נסענו לשמורת החולה.
בדרך שמעתי פתאום את השיר של פרנק סינטרה: i've got you under my skin, הגברתי את הווליום, והקשבתי לשיר, מחייכת לעצמי...
אבל שום דבר חוץ מזה. לא בום בלב, לא עצב, געגוע...מנסה שוב לחשוב עליו...רחוק, מאוד רחוק ממני...
לא מצליחה להבין מדוע.
מרגישה טוב עם זה, רק לא מבינה...
וכך מצאתי את עצמי על הגשר.
הלכתי לבד בשמורה. החברים וג. נשארו מאחורה ואני הרגשתי שלא יכולה ללכת לאט, והתקדמתי.
עמדתי על אחד הגשרים וניסיתי להבין...
אולי זה סוג של הגנה שהקמתי לעצמי? שמכיוון שבסוף שבוע אין שום קשר ביננו והיה לי קשה עם זה, הכאיב לי מאוד, גרם לי לא להינות מסוף השבוע, מהביחד עם ג. והמשפחה, מהדברים שעשינו, לא יכולתי לנוח והייתי מגיע ליום ראשון סחוטה לחלוטין.
יכול להיות שעם הזמן, הנפש שלי, עם התובנות שהגיע אליהן בתקופה האחרונה, פשוט מצאה את הדרך הטובה ביותר להגן עלי.
אני מצליחה להינות מסוף השבוע, ברוב הזמן באופן מוחלט. מצליחה לנוח. לאגור כוחות.
כי ביום ראשון, ביום ראשון הכל חוזר מההתחלה...
אתמול בערב הייתי שקטה מהרגיל, הרגשתי את השמיכה האפורה, הכואבת, עומדת לעטוף אותי. המחשבות על יום ראשון, על העבודה, עלי ועל ד. וההתייחסות שלי לדברים לא עשתה לי טוב.
עייפה אותי...
למה? למה את עושה את זה לעצמך? שאלתי את עצמי בזמן ההליכה.
את נהנית מזה?
ושוב, באופן בלתי מודע (כי כשזה מודע ואני רוצה לחשוב על משהו אחר, אני בשום פנים ואופן לא מצליחה) עלו דברים אחרים, דברים שאני אוהבת, דברים שמשמחים אותי, מהנים אותי, מקומות, אנשים...
חזרתי הביתה רגועה. השמיכה האפורה היתה עדיין מקופלת. בארון.
הבוקר. יום ראשון.
במוסף של ידיעות אחרונות היתה כתבה על "דכאון יום א'" ודווקא אחרי שקראתי אותה הרגשתי טוב יותר.
במשך הבוקר עבדתי, תפקדתי.
ד. חזר להיות מוחשי. הקשר חזר להיות קרוב. שוב בחנתי את עצמי. ראיתי עד כמה אני מחכה לו, למיילים שלו.
ולא משנה שכשהגעתי חיכה לי אחד.
ולקראת הצהריים היה עוד , ודברנו בטלפון. זה מה שרומם היום את מצב רוחי.
ומכעיס אותי. שאני עדיין כל כך מוכוונת אליו. הרבה פחות מפעם, אבל עדיין מאוד מוכוונת...
ואולי אין מה להלחם בזה, כי זה חלק כל כך בסיסי ממני, כי כך אני ולא יכולה אחרת...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
