אמרה לי ע. כשדברנו על השינוי המקצועי שאני עומדת לעשות בחיי.

כתבי את החלום בפרטי פרטים הקטנים ביותר , אמרה ואני הרגשתי איך החשק והצורך עולים בתוכי ומתמקדים במין רעד בקצות האצבעות שלא מרפה עד שאני מתיישבת מול המחשב ומקלידה את המילים.

ולמרות זאת , לא יכולה .

עדיין.

כאילו משהו בתוכי עוצר בי מלכתוב את המילים שאחר כך יהיו סוג של התחייבות שלי בפני עצמי שאם לא אעמוד בה , בכולה, ארגיש שנכשלתי.

שוב.

אז  הלכתי בנתיים על הדברים הפשוטים יותר, אלו שהם חלומות שמראש ידעתי ויודעת שלא יתממשו וגם אין  צורך בהם, ועל אלו שאני יודעת שישנה אפשרות, סבירה ואפילו יותר שאוכל לממש אותם.

שהם תלויים בי.

ומכל הדברים שכתבתי בחיים הבדויים שלי, אני יודעת שלאוסטרליה עוד אסע לטיול גדול,  אגור בלב תל אביב , אבקר באיים המלדיביים, נפאל, רומניה, לונדון , אעשה טרק בהימאליה, אנהג בכבישים ארוכים ונמתחים לאורך ארצות הבריתו בעוד מקומות שמחכים לי על פני כדור הארץ.

מה שבטוח הוא שלא אהיה מדריכת טנקים וכותבת פטנטים, לא אראה (שוב)  אף אחד מהסרטים שכתבתי, על הגו'קים ושאר הדברים המגעילים  בסידרה "אפקט הפחד" אני אוותר , לא אוכל רגלי צפרדעים ורגל קרושה אפילו אם חיי יהיו תלויים בכך (טוב, הגזמתי קצת, אם חיי יהיו תלויים בזה אני כנראה אטרוף אותם בלי למצמץ...), אעבור את שארית חיי בלי לחוות קפיצת באנג'י בניו זילנד או בכל מקום אחר, לא אחיה באיים ההברידיים ולצערי גם לא בלנדון.

לא באמת רציתי להיות זמרת אופרה.

אבל כשנשאלתי פעם מה הייתי חולמת להיות, בפטנזיה הכי פנטזיה זמרת אופרה היתה הדבר הראשון שחשבתי עליו.

דרמה.

ועוצמה.

וכח.

קול אדיר ויכולת להביע רגשות.

שילוב של כישרונות שהם כל כך רחוקים ממני שהרשאתי לעצמי לחלום אותם בחיוך שיודע שלעולם לא אצטרך אפילו לנסות לממש קצה זעיר ממנו.

שלעולם לא אצטרך להוכיח...

ארועים אני עדיין לא מארגנת אבל מיום שישי הספירה לאחור לארוע הראשון שלי, מתחילה.

וזה החלום שמבחינתי הכי קרוב למימוש ואותו אני צריכה לפרוט בכתב לפרטי פרטים.

ועוד אכתוב.

בקרוב.

ממש בקרוב.

(וזארה ודגניה היו כותבות כנראה את ה 4X4 שלהן לפני שלוש שנים, כשעדיין כתבו בישרא)