שמתחילים ונגמרים בתוך עייפות גדולה.

ולאו דווקא עייפות מתוך עשיית דברים אלא כנראה מתוך משהו פנימי.

אני מכירה כבר את סימן ההכר שלהם כשאני מתעוררת משנת לילה ארוכה יחסית ( 6 שעות שינה - אצלי זה ארוך מאוד) , עמוקה ועל פניה גם טובה, ויחד עם זאת, כשאני פוקחת את עיני אני מרגישה כאילו מכבש עבר עלי במשך הלילה.

ולרוב מתלווה לקימה הקשה הזאת כאב ראש חורך ושניהם כאילו אומרים לי:

לא.

ואני די יודעת למה ה"לא" הזה מתכוון, אני רק עדיין לא יכולה להוציא אותו אל הפועל...

ימים של לבד.

ג. בחו"ל.

ג. הבכור לא יגיע גם השבוע.

וא. הצעיר נמצא/לא נמצא בבית.

הערב הוא דווקא בבית ולא זאת אלא שגם שמח להצעתי לחלוק פיצה יחד איתו ועם החברה.

וכשהבוקר התקשר אלי ושאל אם יש לי כמה דקות כדי שהוא יוכל לפרוק את אשר על ליבו, עזבתי כל מה שעסקתי בו בעבודה, לא עניין אותי שום דבר מסביבי והייתי רק איתו.

לגמרי.

כי רגעים כאלה בגילאים האלה, יקרים מפז.

(היום כתבתי את "דפי הבוקר" הראשונים שלי)