| 3/2003
 תוקפנות
בסיומה של אחת הפגישות שלנו עם ע. היועץ, בחודש אוגוסט שעבר (אני מציינת כי ציון החודש חשוב עבורי) הוא ציין שלמרות שעברו יותר מ 3 חודשים מתחילת הטיפול, שני דברים לא עלו כלל לשיחה: מיניות ותוקפנות.
הרגשתי אז איך הדמעות עולות בתוכי , התחלתי לבכות , ולמעשה לא הפסקתי לבכות 3 ימים רצופים ונשאתי את המילים הללו איתי כל השבוע עד הפגישה הבאה.
בלי להבין מהיכן זה בא. רק ידעתי ששתי המילים הללו: מיניות ותוקפנות העלו בי דברים מאוד קשים, שבאותו הזמן, יכולתי רק לבכות עליהם.
בפגישה הבאה סיפרתי על הבכי שלי, לא רציתי להמשיך ולדבר על הנושא, לא רציתי לנסות ולהבין מדוע הגבתי כך.
רק הסברתי ועברנו הלאה, לנושאים אחרים.
לאחר 3 שבועות חל אצלי השינוי והטיפול תפס כיוון אחר.
לפני מספר שבועות הגענו ביחד למסקנה שאנו יכולים לעבור לשלב הבא, העמוק יותר בטיפול, שבו נטפל בעניינים לא סגורים, וכך עשינו.
בסיום הפגישה בשבוע שעבר ע. דיבר על התוקפנות ומקומה בתוך הנישואין. אני צחקתי והזכרתי לו שבפעם הקודמת שהעלה את הנושא לא הפסקתי לבכות 3 ימים...צחקנו...
ואתמול זה עלה שוב.
בתחילת הפגישה היה לי פתאום טלפון. התברר ששכחתי להעביר אותו על "שקט" , במקום לסגור אותו מיד, העדפתי לענות. לא משנה שזה היה א. הבן הצעיר. היתה כאן שבירה מצדי של ההסכם ביננו שלא עונים לטלפון בזמן הפגישה.
דיברנו על הטיול בשבת, שאני העדפתי ללכת לבד , קדימה ולמעשה השארתי את ג. ואת החברים שלנו מאחורה כשהוא צריך להסביר מדוע אני הולכת לבדי.
הזמנתי כרטיסים למופע בלי לשאול את ג. יצאתי מנקודת הנחה שהוא יסכים. התברר שזה לא מעניין אותו, ובכלל, מה אני מזמינה כרטיסים בלי לשאול אותו.
שלושת המעשים האלה הם מעשים של תוקפנות וכאשר ע. הסב את תשומת ליבי לכך לא היה לי שום הסבר מאין זה בא ומה הסיבה לכך.
המשכנו לדבר.
ג. אמר שהוא מרגיש שאנחנו החלפנו תפקידים בזוגיות.
בכל השנים הקודמות, הוא היה זה שנע קדימה ואני ממתינה, מוותרת. ועכשיו זה השתנה. אני עם התהליך שאני עוברת בו אני בודקת את עצמי, את הגבולות שלי, לא מוכנה לוותר על דברים שרוצה לחוות , שחשובים לי, נעה קדימה. והוא אחרי, מוותר, מכיל אותי, מחכה.
זה חדש לו. משונה לעיתים. הוא בודק את זה עם עצמו.
דברנו על הוויתורים.
אמרתי שאני לא עושה פינקסנות ואין חשבונאות בזוגיות.
ואז זה בא.
הוא הזכיר לי שלפני כמה שנים הציעו לו תפקיד חשוב, לעבוד ביחד עם ...והוא סרב לו כי ידע שאני מתנגדת לאיש ההוא, למעשיו ודעותיו באופן אישי, ולכן, מתוך התחשבות בי סרב.
אז? שאלתי.
למה כשאמרתי לך שאולי אני אהיה בתפקיד בו שוב לא אהיה בבית, אמרת שאת לא מוכנה?
כי אין לי כוח יותר. הספיקו לי כל השנים שלפני כן. די. אין לי כוח.
ואם פתאום אצטרך ללכת לחודשיים? שאל וחיוך מסויים עולה על פניו.
לאן? מה קרה?
עם כל המצב הזה? אולי יקראו לי...
באמת...
כן, ואם לחודש? מה אז?
מה פתאום אתה מעלה את זה? אתה יודע שהרי אין סיכוי...
זה יכול להיות. יכולים להציע לי.
נו באמת...למה אתה מעלה את זה?
ואם לשבועיים?
למה אתה מעלה את זה?!?!
לא יכולתי יותר.
הדמעות פרצו ממני. ישבתי. בוכה בלי קול. קמתי ולקחת בזעם ממחטות נייר, וחזרתי למקומי.
כעסתי עליו כל כך.
לאחר מספר דקות של שקט, כשאני בוכה בכי של זעם וכעס, ע. התחיל לקשור את החוטים.
כמו שאני לא יכולתי להסביר את המעשים שלי שנגועים בתוקפנות (למעלה) כך גם ג. לא יכול היה לתת הסבר מה קרה. למה ישב כמו מראיין עם מרואיין ושאל אותי שאלות בקור רוח, עם חיוך קטן על הפנים, רואה אותי מתפתלת, נאבקת בו וממשיך בכל זאת.
מה שהתרחש בפגישה אתמול יכול היה להיות רק מכיוון שהקשר הזוגי הרגיש שהוא מספיק חזק לעמוד ולהתמודד עם סיטואציה כזו.
גם הקשר שלנו עם ע. היועץ חזק כי אפשרנו לו להיות נוכח בסיטואציה קרובה מאוד לריב ביננו, וזה דבר שבמשך 9 חודשי הטיפול לא היה מעולם.
להפתעתי, חוץ מהקטע בו בכיתי מזעם, לא הרגשתי בסוף הפגישה כאילו עבר עלי מכבש.
נתתי לארוע הזה את המקום שלו ועברתי הלאה.
ג. לעומת זאת עדיין חי אותו. הוא התנצל אחר כך, למרות שדברים שאנו אומרים בפגישה לא משמשים אחר כך כדלק למריבה. וגם היום בבוקר.
אני חושבת שעצם העובדה שהוא גילה את התוקפנות שבו (שקיימת אצל כל אחד) , הוציא אותה החוצה, כלפי די זעזעה אותו.
**************************************************
אני הולכת לזרוק לד. כפפה...האם ירים אותה...?  .
עדכון 13.45
הכפפה נזרקה...ולא הורמה... .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
