הפחד החזיר אותי שוב, לימים שבהם הייתי בפאזה אחרת.

(אני נוהגת לומר "פמה האחרת" אבל זה מעצבן כמה חברות טובות שלי , ובגלל שאני אוהבת אותן והן גם קצת צודקות, אז החלטתי לשנות את הביטוי).

הפאזה העצובה/דכאונית שלי.

הימים שבהם לא רציתי דבר מאשר להשאר בבית ולא לצאת ממנו ימים שלמים, וסוף שבוע מהנה מבחינתי היה כזה שמיום חמישי לאחר העבודה ועד יום ראשון לקראת העבודה לא הייתי יוצאת ממנו ואפילו פעם אחת.

ואת סוף השבוע הייתי מבלה עם כל עיתוני השבת שהיו נקראים מתחילתם ועד סופם והטלווזיה כמובן כשלפעמים נוספים עבודה בגינה שבמרפסת ובישול .

ואחר כך , כשהפאזה השתנתה לא יכולתי לשאת אף אחד מהעיסוקים הללו.

אני לא רואה טלווזיה למעט תוכנית ריאליטי פה ושם, לעיתים רחוקות מאוד.

אני לא קוראת עיתונים למעט החלק של החדשות בימי השבוע עם הקפה והיוגורט של הבוקר ובשבת אני מקסימום קוראת את החלק של הבידור.

אני לא עובדת בגינה.

ואני בהחלט לא מבשלת, אלא אם כן לזרוק עוף עם תפוחי אדמה בתנור נחשב לבישול. ואצלנו בבית, בסטנדרטים שהנהגתי לאורך הרבה שנים, זה לא נחשב לבישול.

וכך הגיע סוף השבוע הזה.

ג. בחו"ל.

הבנים כל אחד עם החברה שלהם.

ואני עם עצמי .

החלטתי שהפעם אני מנסה לא למלא לי את השעות הרבות ( והריקות מתכלית של עבודה) של סוף השבוע בפעילויות/פגישות כשאני עוברת בקדחתנות אחת אחרי השניה ומגיעה מסופקת אומנם אך די חסרת נשימה ועייפה לסופה של השבת.

משתי התוכניות המתוכננות מראש לסוף השבוע הזה לא יצא דבר ודווקא הנסיעה הספונטאנית לירושלים התבררה כמילוי המצברים שהייתי זקוקה לו כדי לשאת את השבת הזאת לבדי.

ולהינות ממנה.

מאוד.

עד כדי כך שאפילו לא רציתי לבזבז זמן ממנה בשנת אחר צהריים של שבת.

ועכשיו אלבש את בגדי הספורט שלי ואלך לבית הקפה החביב עלי שנפתח ברחובה הראשי של עירי המתפתחת, לשתות קפה קר ולקרוא בספרי.

סוף שבת טובה חברים יקרים, ושבוע טוב לכולם