או

ספרתי רק עד 20 במקום לספור עד 60.

בבוקר חיכה לי מייל ממוניקה.

זה לא היה מייל קשה במיוחד מלא בסימני קריאה זועקים כמו בימים הטובים שלה, אבל במצב הרוח השפוף של יום ראשון בבוקר (כשברכבת עברה פתאום בראשי המחשבה שאולי כדאי לחזור להוראה, אפילו לחצי משרה, אולי למילוי מקום  - ואין כמו המחשבה הזאת להראות את עומקו של מצב רוחי ברגע הנתון) הוא נגע בנקודה בנקודה שממנה שהרגשתי את הדם מתחיל לסעור בעורקים.

ובכל זאת לקחתי נשימה עמוקה.

וספרתי עד 10.

ואז עניתי לה.

בקצרה וברוח עניינית מאוד לטעמי.

ולפני ששלחתי אותו אליה ואל הדוקטור שהיה מכותב נוסף למייל, נשמתי נשימה עמוקה נוספת.

וספרתי שוב עד 10.

ומחקתי את השורה האחרונה שהיתה בוטה ונוקבת.

ורק אז שלחתי את המייל אליה ואליו.

זמן מה לאחר מכן קרא לי הדוקטור לחדרו וסגר מאחורי את הדלת.

השיחה הרגילה שלנו בזמן האחרון על העומס הגדול שישנו על כולם וכמובן גם עלי, ושאני זאת שסופגת את כל הלחצים  ועומדת בפרץ , חייכנית, סבלנית ומלאת אמפטיה.

ובגלל אותו עומס עבודה הידוע לכולם כמובן,  תחום הסבלנות ואורך הרוח נחלש קצת אצלי ולכן אני נשלחת  לשני ימי חופשה בסוף השבוע הקרוב, חמישי- ראשון.

כי לטעמו של הדוקטור, קצת השתלחתי בתגובתי במוניקה והייתי צריכה לספור עד 60 לפני ששלחתי את המייל ולא רק עד 20. 

במילים אחרות, התלמידה פמה  נשלחת הביתה ליומיים עד שתטיב את התנהגותה ודרכיה.

וזאת חברים יקרים, חוויה חדשה לגמרי עבורי. 

ואחר כך חשבתי  שאיזה מזל שהוא לא ביקש שאביא גם  את ההורים שלי...

*(והקרדיט לכותרת הפוסט נתון כולו לאודיה)