כיצד אני מרימה את הציפיות שלי למעלה, בלי לדעת מה קורה עם הצד השני, ואז, כשהן לא מתמלאות, והסיבות לא משנות כרגע, אני נופלת למטה  ומקבלת מכה גדולה...

ונשארת בסופו של דבר, מותשת, חסרת אנרגיות.

אתמול זו היתה דוגמא טובה לכך.

נקרתה הזדמנות. חשבתי שיקפוץ עליה. זרקתי אותה עליו, בפנים. לא הגיב כפי שציפיתי, קיוויתי, נפגעתי, קשה, כעסתי, כאבתי, בכיתי.

נרגעתי.

היתה דרמה.

בערב, לאחר שיחה עם קוקסטה ובזמן ההליכה ניסיתי לבדוק למה זה הפך לדרמה כזו גדולה, למה, כמו שמיצי קפיצי כתבה לי אני בורחת לתוך הדרמה ומה זה נותן לי...

ניסיתי לראות מתי החל הרצון הזה לפגוש את ד. הרי התאפקתי כל כך הרבה זמן, היתה לי סבלנות רבה.

אז מה קרה פתאום? נכון שהטריגר היה המבט החטוף שראיתו אותו לפני שבועיים, אבל למעשה זה החל עוד לפני כן.

אני ציפיתי שמיד לאחר הניתוח הוא ירצה פגישה...הסביר לי מדוע עדיין לא יכול, הבנתי, המשכתי לחכות.

בתקופה האחרונה, בשבועות האחרונים, ההחלמה שלו מהירה והדברים חוזרים לנורמליות שלהם, כפי שהיו בתחילת הקשר ביננו, לפני יותר מחצי שנה.

עניין הפגישה עלה ועולה על ידו כמעט כל יום בשיחות ביננו. השבוע אמרתי לו כשדיבר על זה שוב, שהכדור אצלו, הוא הסכים איתי.
הנחתי לזה.

אבל הסדק שנפתח אצלי לאחר המבט החטוף כנראה שהיה גדול יותר ממה שחשבתי ובוודאי שלא דאגתי לסגור אותו.

ולכן אתמול, כשפתאום היתה הזדמנות לאחר שהשעור בוטל, הסתכלתי רק על עצמי, על הרצון שלי שכל כך גדול וציפיתי שהצד השני ירגיש בדיוק אותו הדבר...

אבל הוא, מסיבה טובה, לא יכול היה אתמול...

ואני, שכל כך רציתי והרף היה כל כך גבוה, הוטלתי במכה אחת לריצפה, נפלתי, כאבתי, כעסתי...

אז מה הסקנות ממה שקרה אתמול?

פשוטות וברורות:

לא להתכנס בתוכי, במקום של הנעלבת ושל זו שלא מנסה יותר. אם תיקרה סיטואציה נוספת אצלי, להעלות אותה בצורה עניינית.

לא לפתח ציפיות . לצד השני יש רצון להפגש אבל גם חיים משלו, ואם אצלי יש אפשרות, לא בטוח שאותה האפשרות קיימת אצלו, ולהיפך כמובן...

אתמול כעסתי עליו, אולי בפעם הראשונה, ואולי בלי סיבה , אבל הרשיתי לעצמי את הרגש הזה כלפיו, לא פחדתי ממנו, ולא סילקתי אותו.

מנקודת המבט שלי באותו הזמן הרגשתי כעס ונתתי לו.

והכי חשוב, שאלתי אותו.

לא נשארתי עם השאלות, התהיות ,המחשבות שמביאות אצלי תמיד את אותם הסרטים...

כשדברנו בדרך הביתה, שיחה נעימה על כל מיני דברים, שאלתי אותו למה, למה לא ניצל את ההזדמנות.

הסיבה היתה פשוטה וברורה. ולמעשה הוא כבר אמר לי רק שאני, בתוך הנפילה שלי לא יכולתי , ואולי לא רציתי, לשמוע אותה.

הוא אמר לי עוד בהתחלה שהוא מרגיש לא טוב, מפתח כנראה משהו, הגרון כואב לו כבר כמה ימים, האוזן מצטרפת, בקיצור לא מרגיש טוב.

וזו הסיבה. לא רצה להדביק אותי , חשש שלא יוכל לעמוד בפגישה.

as simple as taht...

ואם הייתי מעמידה את ההזדמנות שנקרתה לידנו אחרת, בלי כל אותו רף הציפיות הגבוהה שלי, בלי לצפות שמיד יבוא אלי, אולי הייתי שומעת את זה מההתחלה ומבינה.

ולא נכנסת לכל הכאב, הכעס והבכי.

ולא מרגישה בערב, כל כך מותשת...

אבל למדתי עוד שיעור על פמה....

והיום, חוץ מכאב ראש חודר שבא והולך, הכל כרגיל...

כי הדרמה היתה אצלי...