כמו משקפים את מצב הרוח התכסו השמיים בעננים אפורים שכל כך לא מתאימים לתמונת חודש יולי הצרובה בראשנו, ורוח  די חזקה מכופפת צמרות עצים דקי גזע.

תמונה של סתיו בחוץ באמצע הקיץ ומין תחושה סוראליסטית שלא מעכשיו ולא מכאן אופפת אותי.

לא שיניתי את תוכניותי היום, ונסעתי לשמורה ואחר כך לאיקאה כמו שתכננתי ליום חופשת ההתרעננות הראשון שלי שהדוקטור, ברוב טובו, נתן לי.

מהבוקר אני צמודה לתוכניות רדיו מרובות  מילים מילים מילים על המצב, הארועים ובכלל ואני שותה אותן בצמא של איש הולך במדבר.

זאת  והעובדה שאין בי סבלנות לשמוע ולו צליל ותו מוסיקה אחד, היא מין הוכחה שאיני זקוקה לה אבל היא קיימת, על המתח הפנימי הכבוש והחבוי היטב שבתוכי.

זה, והלסתות ההדוקות ונוקשות שלי שהייתי זקוקה לשני כדורי "רגיעון" כדי לרפות אותם מעט.

בדרך לשמורה התקשרתי לג. הבכור.

הצורך הזה לשמוע את קולו לפחות לדקות ספורות .

תוך כדי שיחה הוא אמר לי שהם עולים לצפון.

והלסתות שלי מתהדקות.

ואני נושמת לאט לאט.

ואחר כך מניחה את הידיעה כאילו  בצד וממשיכה להביט על הנופים הירוקים/צהובים שבדרך, על המכוניות שנעות בכבישים , האנשים בדרך לעבודה ועל העולם שממשיך להתנהל כרגיל , וכל כך טוב , מרגיע ומנחם שזה כך.

והיתה ארוחת בוקר טעימה  בשמורה ואחר כך קפה בטבעון איתה  (וחשבתי לעצמי כמה אני אוהבת להכיר מקומות חדשים. וגם אנשים), ואחר כך ביקרתי באיקאה בפעם הראשונה בהדרכתה הצמודה, והיו שם רגעים שהתלהבתי מדברים כמו ילדה קטנה.

וברקע, כל הזמן , עוד מידע ועוד דברים עולים.

ואחותי מתקשרת ומספרת במין צחוק של חצי מבוכה שהיא שומעת אזעקה בפעם הראשונה מאז מלחמת יום כיפור והארועים שוב הולכים ומתקרבים ומקבלים מימד אישי מסויים.

וכשהגעתי בערב הביתה, עייפה ומאוד מרוצה נודע שבסוף ג. הבכור לא עולה לצפון ונשאר, בנתיים, בשומרון.

ובכך, דייני.

ובחוץ יורד ערב מכוסה עננים וכאילו כולנו נמצאים בסוג של המתנה

ומחכים...