התבלבלתי ביציאות מהכביש הראשי בדרך הביתה.

שלוש פעמים פניתי ביציאה הלא נכונה שאמורה להביא אותי לביתי ובכל פעם אמרתי לעצמי, לא נורא, ביציאה הבאה נצא ונחזור לכיווון.

ושוב, טעיתי.

שלוש פעמים.

ועל זה אני אומרת : I rest my case , כי מי שקצת מכיר אותי מבין עד כמה זה מראה על מצבי הנפשי מתחת לארשת החיצונית של "הכל כרגיל".

שלוש פעמים

וכאילו שמישהו למעלה רומז לי בעדינות: פמה, שבי בבית או שבסוף תגיעי כך, לחיפה.

אבל אני לא יכולה לשבת בבית כי גם כך יש בי מועקה וחוסר שקט וחוץ מזה  ס. העוזרת תגיע אחר הצהריים ואני רק אפריע לך כשאסתובב לה בין הרגליים.

לא עלה בדעתי לרגע לבטל אותה, הבית הרי צריך להראות במיטבו אם טיל כזה או אחר יחליט לבקר בלי הודעה מוקדמת מדי, לא כן?

היום השני לחופשת ההתרעננות שהדוקטור שלח אותי אליה ואני מצליחה להינות בקטנה.

חדר כושר כהלכתו כולל עבודה על שרירים חדשים שלא זכרו שהם קיימים בכלל.

סיור לימודי מאלף במאפיה גדולה וגילוי עד כמה הלחמניה של מקדונלדס טעימה כשהיא יוצאת טריה מהתנור ואין בה שום דבר נוסף ואולי כדאי למקדונלדס לאמץ את הגישה הקולינרית החדשנית הזאת.

ולסיומו של יום, הליכה מרעננת לבית הקפה הביתי שלי  והתכנסות קצרה לתוך בועה של קפה קר, ספר מתח ומוסיקה טובה.

ואחר כך הבועה תתפוגג בעדינות כמו בועת סבון רק שבמקום אלפי צבעים זוהרים יחכו לי כל המילים והתחושות של הימים האחרונים...

שיהיה שקט.

זה הכל.