כשסוף סוף הצלחתי לנתק את עצמי מהגינה האחורית בבית הקפה ומהספר ששאב אותי לתוכו (של הארלן קובן), נזכרתי ביום האחרון שלי בלונדון, לפני ארבע שנים, כשבערב כבר הייתי צריכה להיות על המטוס בחזרה הביתה ובבוקר קמתי והיתה בי תשוקה וצורך עמוק כל כך לספוג לתוכי כמויות עצומות של שקט ורוגע כדי להמשיך את החיי היום יום בארץ, שם היתה אינתיפדה שניה, מחבלים מתפוצצים ודיכאון פנימי חסר אנרגיות.

נסעתי לריצ'מונד, שכונה ירוקה בדרום מערב לונדון ועשיתי את המסלול בן 5 הק"מ (שאז נראו לי ארוכים ובלתי נגמרים) לאורך התמזה עד  לגני קיו.

הלכתי לאיטי.

כאילו כל הזמן שבעולם בידי.

מעלי ומצידי האחד עלוות עלים ירוקים של צמחי נהר , עשב ירוק וריחני, פרחים ועצים ארוכי ענפים ומצד שני, הפס הכחול של התמזה, זורם ללא הפרעה למעט איים קטנים פה ושם הצצים באמצע הזרם, וקולות חותרי סירות הקאנו מפריעים את הזרימה האיטית והמונוטונית.

האוויר היה מלא בקריאות, שריקות וציוצים של עופות הנהר וציפורים מקומיות ובינהן היו פיסות של שקט מוחלט.

ובדידות כזאת שחשבתי לעיתים שאם מישהו יחליט להפטר ממני ולהטיל את גווייתי לתוך העשב הגבוה, ימים ארוכים יעברו עד שימצאו אותי שם.

אבל לא פחדתי בבדידות הזאת.

להפך.

הרגשתי איך אני לוגמת ויונקת את הירוק והכחול.

את השקט והשלווה שאינם קשורים לרעש חיצוני זה או אחר.

ולא רציתי שיגמר לעולם...

וכשהגעתי לתחנת הרכבת של גני קיו, ישבתי על ספסל לפני התחנה, בוהה בשטיח דשא ירוק בהיר, גומעת לתוכי טיפות אחרונות של ירוק כמו מנערת אותם מכוס משקה שלא רוצים לסיימו,  ולא מצליחה להביא את עצמי לידי קימה ולהכנס לתחנה ולעלות לרכבת ללונדון...

אבל בסופו של דבר עליתי לרכבת וגם למטוס  וחזרתי לאינתיפדה החיצונית ולריק הפנימי שהיה בי אז.

וכך גם היום, קמתי , הלכתי ובאתי הביתה ובקשתי מג. שנעביר את הערב עם מוסיקה ומילים ששרות אותה, וניתן למילים המדוברות קצת מנוחה.

כי החיים האמיתיים שלי הם כאן ועכשיו באופן מוחלט, רק שלפעמים אני צריכה עוד קצת לגימות של ירוק/כחול כדי להמשיך הלאה.

(ואני יודעת שלא תמיד לוחצים על הלינק המצורף, אבל הפעם אני מאוד ממליצה, כי התמונות בו משקפות במדוייק את הנוף והאווירה שנזקקתי לה היום.

ואולי לא רק אני.).