חמישה קרונות כפולים עמדו וחיכו בתחנת הרכבת הקנה שלנו הבוקר במקום שלושת הקרונות הכפולים בימים רגילים.

וכל כך הרבה מקום היה לנו, לנוסעים המעטים יחסית באותו נחש קרונות אדום, עד כי הקרון האחרון היה כמעט ריק לחלוטין ואיפשר להניח את הרגליים, היחפות, בנינוחות על המושב שממול.

תחנת רכבת מרכז היתה ריקה יחסית לשעות הבוקר העמוסות.

הרציף לכיוון חיפה/נהריה היה ריק מאדם ועל הפסים עמדה רכבת שנוסעת לשום מקום.

אחר הצהריים הרכבת עדיין עמדה על אותם הפסים כאילו לחזק את הנקודה שמהרציף הזה אפשר לנסוע כרגע רק בדמיון.

לא יודעת למה ציפיתי אבל שמחו לקראתי כשחזרתי היום למשרד, לאחר סוף שבוע ארוך שהתמשך מיום חמישי ועד להיום בבוקר, ומירי אפילו אמרה בחיוך גדול  שהם לא יכולים בלעדי.

פסק הזמן היה לי טוב כנראה כי הרגשתי היום מפוייסת ופחות עוקצנית ומהלכת על הקצה ואפילו התבדחתי קצת עם מוניקה.

אולי כדאי שישלחו אותי לחופשת התרעננות לפחות פעם בשבוע, נראה שזה עושה טוב לכל הצדדים הנוגעים בדבר...

א. הצעיר וחבריו קורעים את מיתריי הגיטרות ואת מיתריי קולם במין צרחות אימה שהם כנראה סוג של מוסיקה שאני כבר לא אבין לעולם.

החתולים מתכתשים מתוך משחק ואני אלך לשבת על המרפסת עם גלידת שוקולד ונגיעת מנטה ולשקוע לתוך ספר ולספור ציפורים נודדות.

טוב נו, זה רק בשיר.

לילה שקט.

שקט.