כמו שיפוד מלובן שחדר לתוך הראש שלי, נשאר שם וממשיך לקדוח בפעימות של כאב שכמעט מעוורות את העיניים, כך התעוררתי היום בבוקר...

באופן טבעי החלטתי שזה העונש שקיבלתי על העונג, ההנאה ותחושת האושר של יום האתמול , שהרי לא יכול להיות שפמה תהנה כל כך ולא תצטרך להוציא בסופו של דבר את כרטיס האשראי ולשלם על ההנאה הזאת...

ההוכחה הניצחת לעונש שמגיע לי , היו ההודעות שחיכו לי בבוקר מיוֹני בו התבררה העובדה המעציבה שהתכנון שלנו להפגש היום בצהריים, פג, נגוז, נמוג ונעלם כטבעות עשן שאינדיאנים משתמשים בהם לשם העברת הודעות בזמנים שבהם אין קליטה בטלפונים הניידים שלהם...

אבל, כנראה שמנת החמצן שקיבלתי (ונתתי) אתמול נתנה לי את האפשרות לשאת את האכזבה בצורה קלה יותר מהצפוי ואת היכולת להינות מבוקר שהפך לפתע לפנוי לחלוטין...

אז מה נשאר לי לעשות?

לקחת שני אדוויל, לאכול ארוחת בוקר של בורקסים טריים וחמים שיצאו זה עתה מהתנור (באישורו של המשקל הביתי לאחר שנשקלתי בבוקר ללא בגדים ...), כוס קפה הפוך וספר כמובן, לחכות לג. הבכור שיקרא לי לבוא ולקחת אותו מהתחנה המרכזית (מה שהעלה שוב את השאלה, עד מתי אני אמשיך לדמוע  ברגע שאני רואה  אותו יורד מהאוטובוס...?) , לכלות את אכזבתי מהפגישה שלא היתה בנקיון (לא משהו מוגזם, פאנלים וכו', לא לדאוג ) של הבית ולצאת להליכה מוקדמת יחסית, מה שמפנה לי את אחר הצהריים לשנ"ץ , מיד לאחר שאני אצליח להזיז את עצמי מישרא בפרט ומהמחשב בכלל...

אמרתי אתמול שהשבת תהייה טובה? אני עדיין עומדת מאחורי המילה שלי...

(כן, כאב הראש עבר בסופו של דבר...)

שבת שלום חברים יקרים, שבת של אהבה, אור וריח פריחת הדרים (כמו עץ המנדרינות אצלנו במרפסת...)