חצי שעה עם א. הצעיר ואני מרגישה מותשת לחלוטין.

ימים כמו הימים הללו מעצימים אצלו את הדברים שביום יום הם כבר כמעט לא קיימים או שעולים לעיתים רחוקות מעל לפני השטח.

החרדות שלו עולות ופורצות בתוכו מעבר לכל פרופורציה הגיונית והוא נדרש לשמוע שוב ושוב ושוב שאין שום סכנה קיומית גלובלית למדינה או לנו.

הוא לא מפספס  שום ידיעה באמצעי תקשורת ושומע את החדשות והפרשנויות כולן.

והשאלות הן אותן השאלות והתשובות הן אותן התשובות.

ואני עונה לו בשקט ומחפשת בתוכי עוד ועוד דברים כדי להוכיח לו שאנחנו חזקים יותר והצד השני ישמור על סוג של הגיון גם בלחימה הבלתי הגיונית שלו ושהדברים הולכים לכיוון שטוב לנו, שאיתו אפשר יהיה להגיע לאיזה שהוא שינוי באיזור.

והוא מסכים איתי לכאורה ונרגע לכמה דקות.

ואחר כך זה מתחיל מחדש.

וכשהוא גומר איתי, הוא ממשיך עם אבא שלו.

וחוזר חלילה.

חצי שעה עם א. הצעיר ואני מותשת, ויודעת שלו, זה קשה הרבה יותר...

(א. הצעיר סובל מתסמונת OCD בצורתה הקלה יחסית שבאה לידי ביטוי במחשבות טורדניות).