זה לא החום

או הלחות המחניקה.

זה לא בגלל "המצב",

הטילים שנופלים בכל הצפון,

זה לא בגלל הקרבות באביבים,

וגם לא בגלל ההפצצות שלנו את בירות.

זה לא בגלל שאני עייפה,

או מתוחה ועצבנית,

עמוסה בעבודה או סתם לחוצה,

זה לא בגלל שום סיבה סביבתית,

זה לא בגלל שנגמר הקפה או החלב,

או המוסיקה ברדיו לא מצאה בעיני.

צעקתי היום על הדוקטור.

צעקה פשוטה , בסיסית ומזוקקת.

צעקתי עליו כמו שלא צעקתי מעולם על אנשים שאני עובדת איתם, בוודאי שלא על מנהלים.

צעקתי כמו שאני צועקת לעיתים נדירות בכלל.

כשנוגעים בנקודה שממנה משהו עובר על גדותיו.

סוג של איבוד שליטה.

צעקתי.

ונרגעתי לאותו הרגע.

ורק זמן מה לאחר מכן, כשכבר יצאתי משם והייתי במקום אחר לגמרי,

ירדה עלי עצבות על שכך הדברים התגלגלו...