בשעות אחר הצהריים כבר הומים רציפי תחנת רכבת מרכז מחיילים בדרכם הביתה.

בשבועות שג. הבכור נשאר שבת, קשה לי עם המראה הזה , במיוחד אני עוקבת בעיניים מתגעגעות אחר בעלי הכומתות בירוק זוהר ומשהו בתוכי מתכרסם.

היום היו רציפי התחנה ריקים מחיילים.

רק שתי חיילות מחיל הרפואה (קורס חובשות? ) שהיו בדרך מכאן או לשם ועוד שני חיילים שנראו קצת אבודים בתוך ההמון האזרחי  מנקדים את הרציפים  בצבע ירוק זית חיילי.

וגיליתי שהמראה הזה קשה ועצוב לי עוד יותר.

שיחה עם אחותי שירדה מהצפון לדרום,  על ההווה שהוא יחסית סביר ואפילו קצת נעים במין חופשה בלתי צפוייה ובד בבד תחושה של פליטה ואי הידיעה מה יביא איתו יום.

ג. הבכור לא יצא גם השבת הזאת ואני אמשיך להתקשר אליו יום יום כדי לשמוע את קולו לפחות פעם ביום ולדעת שבנקודת הזמן ההיא, אני יכולה להיות שקטה.

דקות נאספות לשעות ולימים ואנחנו  ממשיכים בשיגרת החיים אבל חלק מאיתנו כמו עוצר נשימה

ומחכה...