במלחמת המפרץ לפני 16 וחצי שנים שבה היו לי סיבות טובות להיות במתח עמוק (סקאדים נופלים, ילדים קטנים בחדר האטום וכו') תיעלתי אותו לכיוון האוכל, שהיה אז, ושנים רבות עוד לאחר מכן, החבר הכי טוב שלי והנחמה האולטימטיבית.

ולא סתם אוכל אלא שוקולד. והמון.

חפיסות שלמות שנאכלו עד תומן מידי יום ביומו.

בתחילה זאת היתה "הפרה האדומה" הפושטית אבל אחר כך התעדן טעמי וכדי לגוון הייתי מנסה ממיטב תוצרת חו"ל שהיתה אז בסופרמרקטים ובמיוחד אני זוכרת שאהבתי את השוקולד הממולא בליקרים של חברת "לינדט" השוויצרית.

כשהסתיימה המלחמה לאחר חודש וחצי עליתי על המשקל ולמרבה תדהמתי לא עליתי אפילו בקילו אחד.

כאילו האדרנלין והמתח הפנימי איכל את השוקולד עוד לפני שהתיישב בתוך גופי.

עברו שנים, האוכל כבר לא משמש לנחמה והמתח של המלחמה הנוכחית (שֶם?  יש למישהו רעיון?) שונה לחלוטין מהמתח של המלחמה ההיא ( טילים מתפוצצים רחוק ממני, בן קרבי בלב השומרון) ובכל זאת את המתח צריך לתעל לאן שהוא וכך מצאתי את עצמי קונה במין בולמוס, תוך יומיים, שתי זוגות סנדלים מגניבות, סקסיות וגם נוחות (שילוב מושלם, יש להודות) ומשהו בתוכי אומר לי שזה לא סוף הסיפור.

אין ספק, שגם הפעם המשקל שלי  לא יעלה אבל אם המלחמה הזאת תמשיך עוד זמן רב, חשבון הבנק שלי צפוי להצטמק פלאים...

בשורות טובות היו מצד ג. הבכור שכנראה יגיע ביום א' למספר ימי חופשה ומצד שני, מסתמנת אפשרות, לא ממש משמחת, שאת השבת עצמה אעבור לבדי כי ג. צריך לנסוע בענייני עבודה.

כמו שאמרתי, דברים קטנים. לא חשובים בכלל...

שבת שלום חברים יקרים. זה הכל . פשוט שבת שלום...