ולאורך כל היום כולו.

מגע ידי הזהב של לב , החופף האלוהי של המספרה שלי, מעסה את ראשי (שזה מקום שאני מוכנה שיעסו לי אותו במשך 24/7. בעצם למה להסתפק רק בראש? בכל הגוף כולו...), מרגיע ומסלק כל שביב של מתח וחוסר מנוחה מהימים האחרונים ובכלל.

אבל כשכבר הגעתי לשלב הזה, לאחר צבע ותספורת, גיליתי שאני לא מסוגלת להרפות ומשהו בתוכי נשאר מתוח ונוקשה לאורך כל המסאז' וגם לאחריו.

וכך בסופו של יום אני מוצאת את עצמי, בלי שום סיבה נראית לעין, פקעת עצבים עגומת פנים מצד אחד, ובלונדינית , מטופחת ומסופרת למשעי, מצד שני.

וכן, עם זוג סנדלים חדש. נוסף.

על פאסון הרי צריך לשמור...

ג. הבכור אמור להגיע מחר.

יהיה טוב.

בפקודה!

(והבוקר ראיתי שמות במפה של דרום לבנון, שלא התגעגעתי אליהם בכלל...)