| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 3/2003
 נכתב ביום שישי
עובדה שהשיחה הזו היתה איתי כל השבוע מיום ראשון בלילה...
היא היתה צריכה שאגיד לה שזה בסדר שהיא מרגישה כך...
לכעוס עליו כל כך ולר קר על מי שמכאיב לו. לא לדעת מה לעשות עם הזעם הגדול שפורץ ממנו.
היא היתה צריכה שאגיד לה שמותר. מותר להשבר ואחר כך תוכלי לחזור ולאסוף את עצמך ולהמשיך הלאה.
היא היתה צריכה שאחבק אותה.
אבל אני לא הצלחתי.
כי פתאום הייתי אני שם על הקו. בסיטואציה כל כך דומה...ואני הייתי אז אחרת.
ולא הצלחתי להבין אותה. לקבל אותה. את הכעס שלה, את הרצון שלה שאולי הוא לא יהיה שם יותר. אני רק אמרתי לה שוב ושוב: את חייבת להיות חזקה בשבילו. אל לא יכולה להשאיר אותו שם, לבד, "במלחמה", את חייבת...
ולא הקשבתי לה...
הייתי שיפוטית.
כעסתי עליה. כעסתי שהיא מרשה לעצמה להשבר.
היא היתה צריכה חיבוק ממני ואני לא נתתי לה אותו.
פישלתי.
נכשלתי.
דיברתי עם טובה אתמול בערב.
כן. היא הרגישה. היא כתבה לי.
אני רק מקווה שבפעם הבאה שאמצא את "עצמי" על הקו, אני אזכוראת זה...
(נכתב ביום שישי 14.3.03 בשעה 16.45 נשלח אלי בדוא"ל).
******************************************************************
יום שבת 15.3.03 שעה 00.50
טובה התקשרה בערב.
היא חשבה על מה שאמרה לי ולמעשה עשתה את אותו הדבר שאני עשיתי ביום א'.
במקום לראות שהבנתי היכן טעיתי ואוכל לשנות לפעם הבאה, היא המשיכה להוכיח אותי על התגובות שלי.
לכן התקשרה, התנצלה ובקשה לקחת את דבריה בחזרה...
איך, איך אני לא יכולה להעריך אותה , לאהוב אותה כל כך ולהודות על מזלי הטוב שהכרתי אותה...?
(נשלח אלי בדוא"ל)
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
