אני מוצאת את עצמי בודקת את מצבת החיילים היום על רציפי תחנת הרכבת.

כאילו הופעתם/אי הופעתם נותנת סוג של אינדיקציה על המצב בכללותו.

ואם כך הדבר, אז אולי אנחנו נמצאים במצב זמני של המתנה/מנוחה כי היום היו יותר חיילים מלפני שבוע והם נראו עייפים ודי מרוטים, נותנים תחושה שהיגעו ממש משדה הקרב.

התרמילים שלהם נראו לי גדולים וכבדים יותר , כאילו נושאים בתוכם לא רק את הבגדים לכביסה אלא גם את הפחדים , העצב והעייפות שלאחר הלחימה עצמה.

ובבית הם יפרקו את התרמיל והבגדים יכובסו והתחושות יקבלו את המקום שלהן או את ההדחקה שלהן וכל אחד ימצא את הדרך שלו למלא את תרמיל הכוחות והאנרגיות הפנימיות שלו מחדש, לימים הלא קלים שמחכים לו.

לנו.

יום חמישי, סוף שבוע שני למלחמת לבנון השניה.

עדכון 19.25

עכשיו התברר שג. הבכור נמצא בין אותם החיילים שעל הרציפים בדרך הביתה לסופשבוע.

ופתאום הכל נהייה קל יותר.

לפחות לימים ספורים...