מסתובב לו כתם באיטיות ברחבי הבית,  לאחר שלוש זריקות טישטוש שקיבל כדי שאפשר יהיה לטפל באוזניו הפצועות (טפילים, לא עלינו) ועל הדרך לתת לו גם את החיסון השנתי.

הוא נלחם כנמר , סיפר לי ג. את קורות הבוקר שבילה יחד איתו אצל דר' קרן הוטרינרית המקסימה שלנו, החל מהכנסתו בבית לתוך המנשא הרגיל שלו ושל ג'ויה שכבר אז לא אוהב את הרעיון ויילל בכעס בדרך אל המרפאה והמשך במלחמה להעביר אותו אל הכלוב המיוחד שעשוי כולו מסורגי מתכת (כן, זה בהחלט נראה כמו תא בכלא ) כדי שאפשר יהיה להזריק לו את זריקת הטשוטש ולהמשיך לטפל בו.

ואחרי שהכל הסתיים לו ועבר את הבדיקות ואת הטפולים הנדרשים, נשאר בכלובו שלו, מכוסה בשמיכת תינוקות לבנה ומצויירת בציורים קטנים ומתוקים , להחשיך לו את ההתעוררות מסמי ההרדמה שהולעט בהם.

וכשבאנו לקחת אותו שהתאושש, הביט בנו בעייפות עצם עיניים, ונרדם.

ג'ויה "חתולת הרעם" מצידה לא הבינה על מה ולמה כל ההמולה מסביבו ומבחינתה לא השתנה דבר, דהיינו, היא ממשיכה לקפוץ עליו ולנסות למשוך אותו למשחק והוא, המסכן, אפילו אין בו כוח להעיף לה כף עדינה בבחינת "תעופי ממני, אין לי כוח לשחק איתך עכשיו".

אבל כל זה  הוא רק סוג של מסיכה כי ג. סיפר שכבר ראה אותם מלקקים אחד את השני כאילו היו יחד מאז ומתמיד.

אומרים שיש משהו בחתולים שלוקח מאיתנו את הדברים הכואבים, האנרגיות הקשות ומטעין אותנו באנרגיות טובות.

אז הנה, במקום חתולים ממש,

תמונות.

כתם - מי אני? מה אני? ומה אני עושה כאן בכלל...

כתם - מה בסך הכל ביקשתי?

אופס, שכחתי...

שלום, אני ג'ויה ואני רק נראית תמימה (מתחת החזות התמימה אני חתולת אשפתות נחושה שמסנג'רת ומסובבת את כולם על אצבע כפת רגלי הקטנטנה).

ובמיוחד לרמה  (לאחר תמונת הרגליים)- ג'ויה וקצה היד שלי   

עייפות של סוף שבוע נמסכת לתוך גופי

למרות זאת דוחה את שנת הצהריים

כמו רוצה

למשוך את השבת

הזאת

עד אין

סוף.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של נשימה עמוקה ואיסוף כוחות...