| 3/2003
קצת מחשבות לא הרגו עוד אף אחד...
עד כמה צריך לפעול כשאדם מודיע לך שהוא הולך להתאבד?
זו היתה השאלה המרכזית שעלתה בהרצאה ששמעתי ביום חמישי בערב.
המרצה, דר' מבר אילן נושא בגישה שהיא שונה מהגישה הרוות בבריאות הנפש.
הוא טוען, ואני מקצינה בדיוק כפי שהוא הקצין, שמי שמתאבד, הוא פושע. הוא משאיר אחריו את בני משפחתו, חבריו ומכריו בשכול עמוק, כאב בלתי נגמר , עם רגשי אשמה חזקים, כמיהה עמוקה ושאלות רבות ללא תשובות...
הוא דיבר על שתי דרכים להגיע את המתאבד שנמצא כבר "על הגג" כדי לנסות ולשכנע אותו לא להתאבד.
האחת הדרך המקובלת היום ברפואת הנפש: לנסות ולשכנע. כאשר לדעתו רפואת הנפש היום, פסיכיאטריה ופסיכולוגיה נמצאים, לדעתו בנקודת שפל.
הגישה היום היא שלמטופל יש זכויות רבות ואין למטפל זכות ויכולת למנוע ממנו דברים שהוא מחליט עליהם. כן, התאבדות היא אחת מהדברים שעליהם יעול להחליט מטופל ולכן, ההסקה ההגיוניתהיא שזכורות לעשות את זה , להתאבד...
הגישה שזכותו של המטופל להחליט מה יעשה בחייו גם כאשר הוא אינו מסוגל לעשות את זה , באה מתוך הפחד והחשש של אנשי רפואת הנפש לעמוד על זכותם להחליט לעיתים על גורלו של המטופל מול זכותו הטבעית להחליט על עצמו.
וכך גישה זו מביאה לאבסורדים גדולים גם בעניין המתות החסד, כאשר בהולנד, שהיא מובילה בגישה הזו, המתות החסד הפכו לעניין שבשגרה כאשר בתקופה האחרונה החלו בהמתות חסד גם לחולי דיכאון (המבקשים זאת כמובן) שזו מחלה שהיא ברת טיפול באופן מוחלט.
המרצה אינו מקדש את החיים בכל מחיר ובכל מצב.
ברור שמחלה סופנית שהכאב בה הוא ללא נשוא ומשככי הכאבים אינם עוזרים יותר, אין בה שום דבר מקודש, וכן לא חולי ניוון שרירים סופני וכד'. העניין הוא לשקול כל דבר לגופו של עניין אבל להגיע למצב של המתות חסד בסיטונות, כאשר בהחלט יש אפשרות טיפול במחלה, ואפילו הוא ארוך, קשה ומסובך, זו בהחלט סטייה מהדרך, לטענתו.
הגישה השניה בפניה למתאבד שבאה דווקא מתוך הדת, מתוך היהדות (וגם דתות אחרות כמו הנצרות) שרואה בהתאבדות חטא שלא יכופר, ולכן היא תוכיח, תנזוף ותצעק על המתאבד עד שישנה את דעתו.
אבל זו נזיפה, צעקה שבאה מתוך אכפתיות. כמו שהורה שרואה שילדו עומד לעשות דבר מסוכן, צועק עליו ולעיתים מוסיף אף מכה קטנה כדי להבהיר את הנקודה במהירות.
וכאן עולה השאלה הנוספת: האם אדם שמשאיר מכתב או מתקשר בטלפון ומודיע על החלטתו להתאבד, מבקש בעצם שיעזרו לו או לא? והאם יש מקום להתערב במקרה כזה ואפילו הוא אומר בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאינו רוצה בהצלה...
**************************************************
בבית הכנסת
בשבת היינו בעליה לתור הביית כנס אורתודוכסי.
זו היתה הפעם הראשונה מזה 5 שנים שהייתי בבית כנסת כזה, ואם זה יהיה תלוי בי, וכנראה שכן, זו גם הפעם האחרונה.
אני אדם חילוני. בהכרה ובמודעות ברורה.
אבל מודה, שלעיתים בחולשתי אני פונה לאיזה "משהו" גדול, ערטילאי, לא מושג, לא ברור. אפשר לתת לו שמות שונים.
מעולם לא הרגשתי צורך "לעבוד" אותו.
מצד שני, ישנם אנשים שדווקא "העבודה" הזו לאותה יישות ערטילאית נותנת להם את השלווה, הכוח להמשיך ולחיות.
בסדר גמור מצידי.
השאלה היא איך עושים את זה והמקום בו עושים את זה.
בית כנסת אורתודוכסי. בו האישה היא מוקצית כמצורעת ויושבת רחוק, למעלה, או בצד, מוסתרת תחת מחיצה ולעיתם גם תחת וילון, שחס וחלילה מישהו לא ישזוף בה את עיניו.
ומשם היא צריכה להסתכל בבעלה וילדיה נוטלים חלק פעיל באותה "עבודה" לכוח עליון שכל כך חשוב לה. נוגעים בספר התורה, מנשקים אותו, מסתובבים איתו, שואבים ממנו כוח.
והיא, היא יכולה רק להסתכל מרחוק, להושיט ידיים כמתפללת לכיוון הספר הקדוש גם כל כל כך, לנסות לשאוב ממנו קצת כוח למרות שהוא כל כך מרוחק ממנה.
היא לא יכולה להשתתף בעליה לתורה של בני המשפחה, בקריאת התורה, בברכות.
היא יכולה רק להיות מאחורי המחיצה, מאחורי הפרגוד, להתפלל מתוך הסידור שלה ותמיד להיות סוג ב'.
כך הרגשתי כשישבתי 3 שעות בתפילה ביום שבת בבוקר.
היינו רוב של נשים חילוניות ופטפטנו חרישית על כל מיני נושאים. אבל היו שם נשים שכן התפללו ואני לא מצליחה לשכוח אישה אחת שלאחר שספר התורה עבר בכל האולם, היא שלחה את ידיה כמתפללת מולו, מנסה לשאוב ממנו כוחות, עוצמה, אמונה.
היה לי עצוב בשבילה שהיא מסתפקת בשאריות שזורקים לה. ולשאר הנשים.
כשג. הבכור היה צריך לעלות לתורה, היה לי ברור (וכך הבהרתי לשאר בני המשפחה שלהם זה לא היה ממש חשוב) שהדרך היחידה והמקום היחיד עבורו ועבורי הוא בית כנסת רפורמי.
דווקא בגלל שאני אדם חילוני, אני רוצה להיות שותפה לטקס הזה.
(גם את החתונה שלנו ערכנו בבית כנסת קונסרבטיבי שהוא פתוח יותר מהאורתודוכסי).
וכך היה איתו גם עם א. הצעיר.
בית כנסת רפורמי בעירנו. הרב היא אישה, רבא, לימוד רציני ביותר, קורס של 10 מפגשים עם ילדים וילדות שעולים לתורה באותה התקופה.
לומדים על משמעות הבר/בת מצווה, על המצוות, היחס בין אדם לקהילה, בין אדם לחברו, תרומה לקהילה, צדקה.
השיתוף של ההורים וכל המשפחה בתהליך.
הטקס עצמו בו נוסף לגברים במשפחה, גם אני עליתי לדוכן, החזקתי את ספר התורה, נגעתי וקראתי בו.
היינו ביחד כל זמן הטקס, ישבתי ליד בני ובעלי.
הרגשתי שותפה.
זו הדעה וההרגשה שלי בלבד. אני משוכנעת שישנם הסברים טובים מאוד על מקומה של האישה ביהדות בכלל ובבית הכנסת בפרט.
ברור לי שאין לי ידע רב בנושא כי מעולם לא התעמקתי בו.
זו דעתי בלבד.
******************************
הפוסט הזה פילוסופי משהו.
לא לדאוג.
פמה ,על השמחה, העצב, הכאב וההתחבטויות תחזור עוד היום...
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
