באה יונה וישבה על

אדן החלון.

והיונה לא לבנה

והצבע השולט בה הוא שחור ואפור

ובכל זאת,

יונה,

והיא נושאת איתה את כל מטען

הכמיהות,

הבכיות

והתקוות

שלנו,

לשלום.

ורציתי לכתוב על ארוחת הצהריים עם אחותי שבאה מהצפון , שהיתה לחוף ים  ולגונה מלאה בסירות ותרנים גבוהים מתנוענעים ברוח הקלילה שנשבה היום.

אבל לא על ארוחת הצהריים עצמה אלא על האנשים שהיו בה, מלבדנו ואחותי ומשפחתה שבאו להתאוור קצת מהאזעקות ונפילות הקטיושות שבאות איתן, אלא על הצטרפותם , בפעם הראשונה, של  ג. הבכור וא. הצעיר שבאו עם החברות שלהן, וכך ישבנו, בטבעיות הכי גדולה ובנינוחות שכאילו תמיד היתה והפכנו למשפחה גדולה.

ולפעמים אני עדיין תמהה בבנאליות הכי גדולה, לאן נעלמו השנים וכמה אני שמחה על מה שהביאו איתם...