בסוף, בסוף היא קפצה מהחומה...ולשם שינוי עשתה את זה קצר ומהר...

טוב, זה לאחר שלאורך כמעט שלוש שעות (עם שתי הפסקות) היא לא ממש שתקה...

אבל אני ישנתי רוב הזמן...

שמעתי אותה מנדנדת, מקנאת, בודקת, מייללת, מאיימת, נשברת, מלשינה, מתחננת, רוצחת, שרה אהבה, ושוב מייללת, תוך כדי נימנום עמוק...

ולא שלא היה בסדר.

היה אפילו מצויין (כך גם אמרו הביקורות היום בבוקר...).

פשוט השילוב של עייפות לאחר יום עבודה (ושתיתי קפה לפני שיצאתי), חושך וחמימות מפיל עלי תנומה תוך שניות מעלית המסך (ואני עדיין זוכרת באחד הביקורים שלנו בלונדון, חורף ,קור אימים בחוץ, הצגת צהריים ביום שבת, sunset bulevard של אנדרו לוייד וובר,

האולם מחומם כמעט עד מחנק, ואנחנו, לאחר בוקר של הליכה בלתי פוסקת ועמידה על הרגליים, נרדמים ברגע שהמסך עלה וחוץ מפעם אחת שהתעוררתי בזמן ההפסקה וראיתי מין גרם מדרגות מפלצתי על הבמה, העברתי את כל זמן ההצגה תוך שינה עמוקה...)...

הבימוי היה נסיון להיות חדשני ולשלב מימד נוסף , של סרט קולנוע שצולם באתרים שבהם העלילה מתרחשת, ברומא של תחילת המאה ה 19, דבר שלעיתים הפריע לראות מה קורה על הבמה ולעיתים היה דווקא מעניין ומרענן...

וחוץ מזה, היו המון "אנשים יפים" עם הרבה כסף ותצוגת אופנה עילית (חברה שלי מבינה באופנה ובמחירים של האופנה הזאת, וידעה להעריך את הדברים שראינו) שהסתובבו ו"היתמנגלו" בינם לבין עצמם וגם אנחנו הרגשנו את עצמנו לערב אחד במקום אחר לגמרי...

האופרה "טוסקה", פרימיירה (כך היה כתוב בהזמנות שקיבלנו). אתמול בערב.

(גילוי נאות: אני אוהבת אופרה ואוהבת ללכת בכל הזדמנות...)

והגל הפנימי, מתחיל להתרומם ככל שהיום חולף ועובר לו...