הוא סוג של נקודת היפוך בין שני חודשי הקיץ המובהקים, שלפניהם זה עדיין האביב ואחריהם, בספטמבר אנחנו כבר רואים חצבים פורחים וחסידות חולפות בשמיים.

זאת נקודת המעבר בספירת החופש של הילדים בין "כמה עוד יש לנו" לבין "כמה היה לנו", בין המלא לחסר.

זאת נקודה שבה הלגיטימציה היא כמעט מוחלטת  לתלות בחום המעיק ובלחות הבלתי נסבלת (של מישור החוף), שמגיעים לשיאים חדשים בכל שנה, את כל הסיבות שבעולם לכל דבר שקורה או לא קורה.

ובימים שהייתי מורה, זאת היתה הנקודה שממנה והלאה הייתי נכנסת לסוג של דיכאון שקט מלווה באימה מעצם הידיעה שאוטוטו החופש נגמר ומתקרבים הימים שבהם אני חוזרת וניצבת מול החור השחור והגדול שבתוכי מהרגע שפוקחת את עיני בבוקר ועד שעוצמת אותן לעת ערב.

ולא משנה כמה שנים עברו מאז (הרבה), הראשון לאוגוסט מלווה בתוכי במין  רעדה פנימית ועצב שקט ומעיק.

אבל לא. הצעיר, הראשון לאוגוסט יזכר תמיד כיום בו עבר, סוף סוף (ותודה לאל!) , את הטסט.

ישששששש!!!!!!!!!!

ובלי מילה על איך אני מסתדרת עם עוד שני שותפים למכונית .

בנתיים...