| 3/2003
רוח סערה בחוץ...
מנענעת בחוזקה את העצים, תולשת מהם עלים ומעיפה אותם הרחק, שקיות ניילון, פיסות נייר, אנשים מנסים ללכת מולה, להתמודד איתה. לא תמיד מצליחים. לפעמים צריך לעמוד בשקט ולתת לה לחלוף על פנינו, ואז להמשיך הלאה, או ללכת מולה ולהחליט שממשיכים ויהי מה!
רוח סערה בחוץ, חול ואבק ומערבולת...וכולם ממתינים...
****************************************************
הלכתי לקניון לקחת בגדים מהתופרת (בגדים שנקנו בסוף הקיץ שעבר, עם תחילת הירידה במשקל, היה צריך להצר אותם בהרבה...). הקניון היה מלא באנשים. דבר כזה באמת שמזמן לא ראיתי.
נכון, היו הרבה אנשים בתחנת רענון המסכות אבל הם היו המיעוט.
ילדים קטנים, בני נוער ומבוגרים מחופשים. רעש והמולה, שירים והודעות של הקניון, בכי ילדים עייפים ומותשים, צעקות הורים עייפים ומותשים, אבל תחושה של חג, של רצון לצאת מהבית, לא להסתגר שם, לחיות.
למרות שהיה קשה לזוז, אני נהנתי. נהנתי לראות את כל האנשים וההמולה כי מהבוקר יש לי תחושה חזקה שאני לבד.
לא נפשית. פיזית.
כמעט ואין טלפונים. מיילים מועטים ביותר, אפילו בישרא אין עדכונים...
לאן כולם הלכו? בטח לקניון... ...
הבוקר באתי לעבודה ונקטתי את אותה השיטה להתמודד עם הבאסה שהמקום והמקצוע נותן לי.
לעבוד, לעבוד, לעבוד.
המשכתי בהתנפלות שלי על ערמת התיוקים האמתנית שמחכה לי כבר חודשים. ואני לא מגזימה . היא מפחידה. הגובה שלה הגיע כבר ל כמעט 50 ס"מ...כן, אני יודעת. מפחיד...
אתמול התחלתי, היום המשכתי במרץ רב, והורדתי אותה בחצי.
כל המרץ הזה נותן לי תחושה טובה מאוד של עשייה ושל דינמיות. כמו כן זה גם מעביר לי את היום במהירות...
ד. בחופש היום. אין לנו קשר.
מפריעה לי חוסר הסימטריה היום במצבנו: הוא עם משפחתו ואשתו ואני כאן לבד בעבודה...
את מקנאה פמה?
אה...
זה הבלוג שלך, אם לא תהיי כנה כאן היכן תהיי? זה כמו להסתכל לעצמך במראה. את מזיזה את העיניים? את מקנאה?
כן...אני מקנאה...אבל הרבה פחות ממה שהייתי מצפה...וגם לא כל כך עצוב לי למרות שאתמול לאחר השיחה האחרונה בסוף היום קצת בכיתי כי ידעתי שהיום לא יהיה שום קשר...
הוא אמר לי בסוף השיחה הזו "תחשבי עלי קצת מחר, אני אחשוב עליך..." בתוכי התחלתי לצחוק צחוק ממש היסטרי...
לחשוב עליו קצת...קצת...כשאני אוכל לחשוב עליו רק קצת זה יהיה טוב... ...
************************************
כבר במהלך כתיבת הפוסט אתמול הרגשתי שמשהו לא זורם כפי שתכננתי...
היו הסחות דעת מטעם העבודה (פמה, יש לנו אורח שמאוד רוצה הזמנה לקפה aka תכיני קפה...צריך לצלם את הדפים האלה דחוף וגם לשלוח בפקס...), טלפונים מד. וגם איזה חוסר שקט בתוכי שהלך והתגבר ככל שעברו השעות.
וללא שום סיבה כי אתמול היה לי יום מאוד טוב. עם הרבה שירה בלב, חריצות בעבודה וסוג של סיפוק, כיף עם ד. , שמש בחוץ, אז מה צץ חוס השקט הזה?
כשהגעתי עם ג. לפגישה עם היועץ הבנתי.
שנינו היינו, בתת המודע הכי עמוק שלנו, תחת השפעת הפגישה הקודמת.
ג. התלונן על עייפות גדולה מאוד (והיו לו סיבות אובייקטיביות טובות מאוד לכך) ושנינו פצחנו בדו שיח של פינג - פונג על כלום...כך היה במשך חצי שעה עד שע. עצר ואמר שמה שאנחנו עושים זו לא שיחה. הוא לא יודע עדיין מה זה, אבל לא שיחה...
מכאן התחלנו למעשה את הפגישה האמיתית שכמעט כולה נסבה על התחושות של ג. במשך ולאחר הפגישה בשבוע שעבר.
הוא היה צריך להתעמת ולעמוד מול הרגשת התוקפני ומעט סדיסטי שהפגין כלפי ועם זאת חוסר הרגש כלפי באותו הזמן.
הוא היה צריך לבדוק לאן זה מחזיר אותו בעברו.
היה צריך לבדוק ולראות כיצד הרגיש כלפי ע. "שהרשה" לו לעשות את מה שעשה ולא עצר בעדו.
הוא הודה שמאוד לא רצה שהפגישה אתמול תתקיים ואלמלא האופי ה"פולני" שלו היה עושה הרבה כדי לבטל אותה...
היתה פגישה לא קלה עבור ג. אבל היא היתה חייבת להיות כדי שנוכל להמשיך הלאה ולבחון את העניין לעומק וגם דברים אחרים, קשים לא פחות, ללא חשש של שבירה או משהו דומה.
למרות שהייתי מאוד עייפה , לא ויתרתי על שעור ההתעמלות ולאחריו עמדתי והסתכלתי בהמוני האנשים שבאו לריקודי עם.
היה לי כיף להסתכל על האנשים המחופשים (ואיזה תחפושות יפות ומקוריות היו שם!), לראות אותם רוקדים (למה, למה אני חסרת קואורדינציה לחלוטין... ) , להינות מהשירים ובכלל מהאווירה השמחה...
והרגשתי פורים....
והיום בבוקר, היה האולטימטום...
אני מאמינה, בהסתמך על מידע וניתוחים שבסופו של דבר אנחנו לא נהייה הפעם מעורבים במלחמה הזו.
מאוד מקווה...
יוצאת היום ב 16.00, אין לימודים. אולי סרט עם ג. אולי נהייה בבית...לא יודעת עדיין...
רק שיהיה טוב.
חג שמח .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
