כמה מהר ובקלות  אני יכולה לשכוח דברים שזמן קצר לפני כן יכלו להצית בי בערה גדולה.

לפני שעתיים עוד רציתי לשים את שתי ידי על גרונו של הדוקטור ופשוט ללחוץ ועכשיו, לאחר שנפרד מאיתנו לשלום לקראת נסיעתו לחו"ל , כאילו הכל נשכח ממני ויכולתי לאחל לו בלב שלם נסיעה טובה , מהנה וממלאת אנרגיות.

ולא רק במקרה הזה.

במקרים רבים נוספים.

משהו שנטמע ממני מתוך הדרך שעשיתי בשנים האחרונות.

הדברים נשכחים, אבל לא באמת.

אולי מדוייק יותר לתאר אותם כמו סוג של זכוכית מלוטשת שטיפות מים עוברות עליה אבל לא נשארות בה וחורצות בה חריצים.

אני זוכרת את הדברים שמכאיבים , מרגיזים , מכעיסים , מכאיבים לי.

אני זוכרת ממקום של ללמוד ולדעת להתקדם הלאה.

לא ממקום של בערה פנימית חורכת ומאכלת מבפנים אלא ממקום של הבנה היכן הדברים נוגעים בי , מה התרומה שלי אליהם ומה אינו קשור אלי אלא לצד השני.

אני שוכחת.

ואני זוכרת.

והשילוב הזה יחדיו מאפשר לי להיות בסופו של דבר,

מפוייסת.