מנגנות לי המילים כבר יותר משבוע.

מתחילת המלחמה, אם לדייק.

זמן שאול, הזמן שג. עדיין נמצא בשומרון שפתאום הפך להיות למשאת הנפש של כל הורה של חייל  קרבי.

הזמן השאול נגמר וג. הבכור עולה עוד היום ללבנון.

איך תרגישי, שאלו אותי אתמול בערב.

אין לי מושג, עניתי.

אני זוכרת איך הרגשתי כשאבא שלו היה בלבנון.

אני זוכרת את ההרגשה, אני לא זוכרת שום דבר מעבר לכך, כי השנה וחצי שהיה שם היא מין חור שחור בחיים שלי שאין בו שום דבר שאני יכולה לזכור.

אני אפילו לא זוכרת במדוייק את השנים שהיה שם.

כאילו המוח שלי רצה להגן עלי וכיסה אותו בשמיכה שחורה מגוננת.

אבל עם ג. הבכור זה סיפור אחר לגמרי.

שמתחיל עכשיו.

קצת דמעות.

קצת דרמה.

חומות הגנה ותמיכה מועלות מיד.

ואחר כך

הדחקה.

כך אני מתמודדת.

כך היה תמיד.

ועכשיו,

המתנה.

ואצבעות מוחזקות חזק.

לו , לכולם.

לכולנו.