"אני הכי דואג למשקל שנצטרך לסחוב על הגב", אמר לי ג. הבכור בשיחה שהצלחתי לתפוס איתו בין החפיפה עם המילואימניקים שמחליפים אותם מהיום.

ודווקא המשפט הזה, שעולה בי מעת לעת מביא אותי לידי בכי עמוק של כמה דקות ואחר כך אני נרגעת , וחוזר חלילה.

ובין לבין אני דווקא בסדר גמור.

לא שאני ממש מרוכזת (ואיזה מזל שהדוקטור בחו"ל), ורוב הזמן הזזתי ניירות מכאן ולשם ובחזרה.

ואני חסרת מנוחה, קמה והולכת בלי שום סיבה ואחר כך ליד השולחן אני מסתובבת מצד לצד כשאני מרגישה שיש משהו שאני צריכה לעשות , רק שאין לי מושג מה.

והלסתות חשוקות כמובן  ומקרינות לכיוון הראש שמתחיל לכאוב.

שני רגיעון שלקחתי אמורים לתת רגיעה מסויימת לשרירים החשוקים , או שלא.

אבל אני בסדר.

באמת.

(אוטוסוגסטיה שאמורה לפעול).

וחוץ מזה, היום היינו מוניקה ואני במשרד לבדנו, והיה בסדר.

לגמרי.

ועכשיו אני לבד.

רדיו, מוסיקה ודברים שאני אוהבת להסחת הדעת.

נשמע לי מצויין...

(די נחמד לבכות במשרד ריק...)

*חיפשתי כותרת ופתאום התנגן השיר ברדיו, וזה היה פשוט מושלם...