תמיד יש את הסיפור המופלא והמפחיד כאחד, על אב ובן שנלחמים יחד.

לפעמים הם בחזיתות נפרדות ובכל זאת מוצאים דרך פתאום, באמצע הכאוס להפגש אחד עם השני,

ולפעמים הם לוחמים באותה החזית ממש.

מאתמול בערב אני כמו מסתכלת על עצמי ועלינו מהצד ומרגישה כאילו אני חלק מאיזשהו סרט סוראליסטי על גבול האבסורד שפתאום אני/אנחנו משחקים בו ושואלת בתמיהה:

מה נהייה?

בכל התרחישים שחשבתי עליהם אי פעם לא ראיתי אותם, את ג. (אבאשל)  ואת ג. הבכור נמצאים יחד באותה החזית, ולוחמים, כל אחד בתחום שלו.

ובהסתמך על עבודתו של ג. זה בעצם משונה ואפילו קצת מצחיק, שלא חשבתי שזה אי פעם הם יתחברו כך.

ובכל זאת...

הצלחתי לישון לא רע הלילה.

לקח לי יותר זמן להרדם מכרגיל אבל כדור רגיעון שלקחתי לפני השינה עשה את מה שהיה צריך לעשות וגם סוג של שיח פנימי ביני לבין עצמי הרגיע כנראה.

וכמו שידעתי שיהיה , קמתי הבוקר במצב רוח רגוע יותר שהתחזק לאחר שיחה עם ג. הבכור שאמר שהם מתאמנים במתקן אימונים באמצע הדרך ורק מחר כנראה יעלו ממש למעלה.

ואני לוקחת ושמחה על כל דחייה אפשרית.

שבת של לבד, באופן בלתי צפוי, וא. הצעיר (שכבר נהג איתי שלוש פעמים והוא עושה את זה יפה מאוד ואחראי) תומך , עווטף ומחבק ומצליח, כנראה, להדחיק את הפחדים הכמוסים שלו.

שבת שלום חברים יקרים, שבת של המתנה דרוכה ונסיון למצוא שלווה...

(ואם יש סיבה אחת בגינה יש לסיים את המלחמה הזאת עכשיו ומיד, זאת הסיבה שנאלצתי לנקות בעצמי את שרותי החתולים - במקום ג. שעושה את זה בגבורה רבה- ועל זה נותר לי רק לומר:  הצילו!!

)