זה באמת פתאטי.

אני לא עושה כלום.

כלום.

כלום.

כלום.

נאדה.

גורנישט.

יוק.

אני יושבת מול המחשב ומרפרשת אתרים שיספרו לי כמה עוד יותר נורא מה שקורה עכשיו, וכמה עוד יותר אנשים נהרגו ממטח הקטיושות האחרון וזה שלאחריו, וזה שלאחריו וחוזר חלילה, וכמה עוד יותר נוראים הימים המחכים לנו ממש מעבר לפינה.

והאמת שאני כלל לא בלחץ (לא, מה פתאום??).

זאת אומרת, הלסתות החשוקות מהבוקר קצת רפו ואין בתוכי איזו מערבולת או סתם מי קרח חביבים בעורקים.

כלום,

על פניו, אני קרירה כמלפפון (כמאמר המשפט הבריטי הידוע והחביב עלי: cool as a cucumber - ודרך אגב, מה הקשר של מלפפון לקרירות? הא? שאלה טובה נדמה לי, אבל נחזור לעניינינו), אבל חוסר היכולת שלי לעשות משהו פרודוקטיבי מוכיח כנראה אחרת לגמרי.

אני כאילו עובדת, מזיזה ניירות מכאן ולשם, אבל  התפוקה שלי מהבוקר מסתכמת בטיפול בכמה מכתבים וזהו.

וחילופי מיילים עם חברות (בזה אני דווקא משקיעה ! ).

מוניקה העזה לשאול מקודם משהו בעניין ערמת התיוק שמחכה לי בשקיקה וקיבלה בתשובה נביחה קצרה והשתתקה.

וחוץ מזה, יש לי קוצים בישבן כמו שמזמן לא היו לי.

וזה עוד לפני שג. הבכור נכנס ממש ללבנון.

(דהיינו, בשעה 11 הוא עוד היה בקצה הצפוני שלנו.)

אני לא רוצה לחשוב מה יהיה איתי כשהוא יכנס.

קפצון.

זה מה שאני אהיה כנראה.

ראו , הוזהרתם...

וכן, אני צוחקת.

כל הזמן.

עד שאבכה...

יש למישהו בדיחה טובה?

(בצוק העיתים, פוסט בלתי ממוקד וקצת הזוי. התנצלותי הכנה)

*******************************************

עדכון 16.45

ג. הבכור התקשר.

הוא לא יהיה זמין בטלפון כמה ימים.

העניין ברור.

זהו.