אולי כך היא באופן כללי ההתנהלות שלנו במלחמת לבנון השניה , אבל אצלי זה באופן בולט יותר.

הוא (ג. הבכור) בפנים.

הוא לא.

הוא בפנים.

הוא לא.

הוא בפנים.

סופי.

בעצם, הוא לא.

כך זה כבר כמה ימים.

ושיהיה ברור, אני שמחה וצוהלת על כל רגע, שניה, דקה, שעה , יום שהוא לא בפנים, אבל גם לריקוד התזזיתי הזה, כמו בובות על חוט, יש מחיר מעייף ושוחק.

לא רק אותי.

אלא גם ובעיקר אותו. אותם.

הייתי רוצה שמישהו כבר יחליט מה עושים ויעשה את זה.

ונגמור עם זה פעם אחת ולתמיד.

וכל הסיפור הזה מתברר לי מתוך שיחה עם חברתו (המקסימה) של ג. הבכור שקיבלה כבר באמצע הלילה הודעה ממנו שהוא לא נכנס , כשבזמן הזה אני מעבירה שעות רבות של דאגה פנימית כבושה (במה שהתברר כפול גז בניוטרל) שהתפרצה לה הבוקר בדמעות כשירדתי מהרכבת וראיתי על הרציף,  חייל מהחטיבה שלו .

אני לא כועסת עליו.

לגמרי לא (היא כבר דאגה לתת לו שטיפה על זה שלא הודיע לי ולאבא שלו ).

אני רק רוצה שהסיפור הזה יגמר והוא יבוא הביתה.

וזהו.

כל השאר, זה פשוט שטויות.

לפחות לעכשיו.