צהריים.

הנייד שלי שבזמנים אלו פתווח כל זמן, מצלצל.

ג. הבכור.

הלב שלי כמעט זינק החוצה מהטלפון בעוד אני לוחצת ועונה לו בידיים רועדות.

הוא בארץ, הוא כל הזמן היה בארץ.

הם כבר היו על הגבול ממש, מאורגנים עם כל הציוד והפנים מושחרות כדבעי , וברגע האחרון החזירו אותם בחזרה, כנראה בגלל שהחיילים שלו צעירים, פחות משנה בצבא (תודה לאל, או למי שזה לא יהיה, על כך).

וכך יש לו זמן לפטפט איתי קצת על מהלכי המלחמה , הקודמים והעתידיים, קצת פוליטיקה והמצב בכללותו, ואני, שרק חצי שעה לפני כן  פרץ ממני בכי out of the blue והלסת החשוקה שלי כבר מכאיבה לראשי, מרגישה איך ההקלה הולכת ונמסכת בתוך דמי וגופי ואט אט מרפה אותו.

ואחר כך , לפני שנפרדנו ביקש שאשלח זר לחברה שלו ליום האהבה , ואלולא זאת היתה חדירה לפרטיותו הייתי כותבת כאן את המילים שביקש לכתוב לה.

הוא כזה רומנטיקן , הבן יקיר לי, הבכור.

וחוץ מזה אני קצת מרחפת לאחר שאכלתי שוקולד בלגי ממולא בכמות של רום שהיתה יכולה להפיל עדר פילים שלם.

מצד שני, זה כנראה המצב הטוב ביותר לתייק ושאר עבודות משרדיות משמימות...

(ובצוק העיתים המשתנה ללא הרף, כל הכתוב בפוסט הינו נכון לרגע כתיבתו בלבד).