| 3/2003
 יש מתח בתוכי...
אני לא יכולה להתעלם ממנו. הוא קיים ומרגישה אותו מטייל וחופר בתוך הורידים והעורקים שלי...
אני לא בורחת מהמצב. אני לא מתעלמת. לא חיה בגן עדן של שוטים, או בת יענה לחילופין... אני מנסה להתמודד איתו. רק שאני עושה את זה אחרת לחלוטין מהדרך שעשיתי לפני 12 שנים.
אז הייתי צמודה לרדיו, טלווזיה (ערוץ 1 בלבד, ערוץ 2 בהרצה, וכמובן CNN , SKY NEWS ועיתונים.
הכל ראיתי. לא פיספסתי דבר. לא ראיון, הערכה, דיווח הכל, ראיתי, שמעתי, קראתי. גמעתי.
הייתי אם צעירה עם שני ילדים, בן 5.5 ובין קצת פחות משנתיים. ג. לא היה בבית ואמא שלי באה להיות איתי כבר כמה ימים לפני תום האולטימטום דאז אמצע ינואר 1991.
הכנו את החדר האטום בחדר השנה שלנו, הדבקתי ניילונים על החלון, הכנתי ארגז עם שתיה וקופסאות שימורים בחדר, משחקים וציורים לילדים, הערכות.
עשינו כל מה שאמרו לנו, היינו מסודרים.
הימים חלפו, התאריך התקרב, המגעים הדפלומטיים תפסו תאוצה, המתח והציפייה בארץ עלו וגברו ואז עבר התאריך.
והאמריקאים התחילו להפציץ את בגדד.
לילה ראשון היה שקט.
בלילה השני האזעקה העירה אותנו.
ומאז החלה השגרה. שגרה של חודש וחצי.
לפעמים האזעקות היו באמצע הלילה. אחר כך הוא עבר לתחילת הערב סביבות השעה 18.00. לרוב ירי אחד של טילים, לפעמים היו שנים בלילה.
ומהחדר האטום מתחילים להתקשר לכולם, לראות שהם בסדר.
לאחר 3 ימים ג. חזר הביתה והיה כל ימי המלחמה בבית. אמא שלי נשארה עוד כמה ימים ואז חזרה לביתה וממש בזמן, בשלבה הזה של קרבה ביננו, אנחנו כבר עמדנו לחנוק אחת את השניה... .
חזרנו לעבודה. הייתי מורה. הבאתי את הילדים לבית הספר איתי. לא לימדתי אבל המנהלת דרשה שכל המורים יהיו שם.
ואני ביליתי את הימים במרדפים אחרי א. שרץ וזחל בזריזות בכל מסדרונות בית הספר. יום אחד אני והמנהלת פצחנו בסדרת צעקות אחת על השניה על זה שהיא חייבה גם מורים שלא לימדו לבוא לבית הספר לאות סולידריות עם אלה שכן לימדו. התוצאה של הצעקות הללו היתה שבסוף אותה השנה היא נתנה לי את הקביעות .
באחד מהערבים בהם נפלו טילים על רמת גן, סבתא שלי חטפה התקף לב. ירד גשם זלעפות , ג. לקח את אמא שלי ונסעו אליה לבית החולים. קשה לי לזכור עד היום את מה שהרגשתי באותו הלילה. כנראה שהאימה והפחד שלי היו כל כך חזקים שעשיתי את מה שאני עושה כשהכי קשה לי: מדחיקה, שוכחת...
כשהלכתי לבקר אותה למחרת בבית החולים נרעדתי כשראיתי את המקלחות לטיהור כימי שעמדו בחניה של בית החולים...
בכל ימי המלחמה אכלתי כמו מטורפת. במיוחד שוקולד. המון שוקולד. 3-4 חפיסות ליום. הייתי מפנקת את עצמי עם שוקולדים תוצרת חוץ , עטירי מילויים טעימים...
כמה ק"ג עליתי בסוף המלחמה? כלום. אפס.
המתח היה כל כך חזק שהוא פשוט השתמש בשוקלד כאנרגיה וזה לא בא לידי ביטוי בהשמנה.
לא היה לילה אחד בו לא ישנתי כמו בול עץ. שינה חזקה, ללא חלומות. אם היתה אזעקה, לאחר ההרגעה הייתי חוזרת לישון כאילו לא הפריע לי דבר.
ואני, אני תמיד הייתי כל כך מפונקת בענייני השינה...
ב 28.2 בבוקר התקשר חבר שלנו, ואמר לי, פמה האמריקאים הודיעו שהמלחמה הסתיימה.
פרצתי בבכי שכנראה עצרתי אותו חודש וחצי.
לא יכולתי לפסיק. ההקלה היתה עצומה. משחררת.
לקח לי שנים להפסיק ולהצטמרר בצפירות של יום השואה ויום הזיכרון...
האם הכל חוזר?
אני מאמינה שלא. ההסטוריה הרי לא חוזרת על עצמה.
והפעם ההתמודדות שלי כוללת מידע ענייני על המצב, הרבה הרבה מוסיקה, לשבת מול המחשב (בריחה טוטאלית), ספרים, וההליכה שלי כמובן. כן, וגם ד. מסתובב כאן ... .
וגם המתח הזה...מה יקרה, מתי, היכן, איך יהיה...
אני מקווה שיהיה טוב, שקט ורגוע.
שיהיה סוף שבוע טוב לכולם.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
