מצד אחד, את אומרת לעצמך, שאת בתהליך פנימי ששואב ממך את כל האנרגיות ואת לא פנויה נפשית למשהו שידרוש ממך מאמץ מחשבתי אמיתי...

מצד שני,זה נותן לך את הלגיטימציה להשאר במקום העבודה הזה , לא לעשות שום דבר בנדון ולאפשר לעצמך להרגיש רע, מבוזבזת וחסרת תועלת... 

מצד שלישי את יודעת שאם היית עובדת במשהו שהיה מרתק, מעניין, מהנה ומספק אותך היית מוצאת את הזמן, הכוחות והאנרגיות לעשות את כל הדברים כולם ולהרגיש טוב יותר עם עצמך...

ומצד רביעי (אצלי יש הרבה יותר משני צדדים לכל דבר... ) אין לך אנרגיות לעשות את הצעד הנדרש, וחוזר חלילה...

זאת המחשבה...

גבול. ערטילאי, לא ממשי. פנימי...

לא אולטימטום.

דברים נאמרו, רצונות הובהרו, מסגרת הזמן הונחה בעדינות ביננו...

והגבול , מצידי נתחם...

ובבוא הזמן אני יכולה להחליט גם אחרת, אבל אתמול הנחתי את הגבול...

זאת ההחלטה...

גם דרך ארוכה מתחילה וגו'...

(ומי שקורא את חלקו השני של הפוסט ומטיח את ראשו בקיר תוך צעקות: היא שוב לא ברורה, מצטערת, זה ההסבר הטוב ביותר שאוכל להציע כרגע...)