אסור לי לקרוא חדשות

על המקומות בהם מתרחשים "קרבות עזים" ובהם  יש לצה"ל "נפגעים".

אסור לי לראות חדשות,

ולהביט בסרטים או בתמונות של  חיילים הולכים לקרב, פניהם מושחרות, קסדות עם בדי הסוואה על ראשם והם נושאים על גבם קילוגרמים של משא כבד.

אסור לי להקשיב ולשמוע את שמות המקומות ולסיפורי הקרבות שמתרחשים, מספרי ההרוגים והפצועים ושמותיהם.

(גם לבכות אסור לי אבל זה בגלל א. הצעיר שביקש במפורש לא לדעת שום דבר שאין צורך שידע, ועל כן אין לי סיבה לבכות, לא כן?)

אסור לי

 ובכל זאת,

במזוכיזם פנימי , כמו פצע שמגרדים ומקלפים ממנו שוב ושוב את הקליפה הדקה שעוטפת אותו,

אני לא מפסיקה

לקרוא,

לראות,

לשמוע.

ידע הוא כוח אני תמיד אומרת,

לפעמים ידע הוא יותר מדי,

פחד.

ומחר בבוקר שוב אתעורר עם כאב ראש חורך.

ג. הבכור בלבנון - יום 3.