עד אתמול בערב יכולתי אולי להרשות לעצמי לתפקד בתוך ענן ערפל סמיך ורך שבתוכו יכולתי להסתתר ולהדחיק את כל הפחדים ששוטפים אותי מעת לעת כמו זרם מים רותחים וקפואים לסרוגין.

אבל מאתמול בערב הענן התפזר.

ארבעה הרוגים מהחטיבה פקחו את עיני ולא נותנים לי לעצום אותן יותר.

ואז הבנתי בדיוק היכן ג. הבכור נמצא, ואיך הגיע לשם, מה עומד לפניו ומה הוא עושה.

ומאז אני דומעת.

כשאני שומעת את השמות חוזרים שוב ושוב וסיפור חייהם.

כשאני רואה את מפות אזורי הקרוב ושם האוגדה שבה נמצא ג. הבכור.

כשאני רואה את המוני החיילים , בסדיר ובמילואים שמילאו את רציף הרכבת היום בבוקר.

וגם בלי סיבה מיוחדת.

ואז נרגעת ושוב מחדש.

וחוזר חלילה.

שולחת שוב ושוב  יד לטלפון להתקשר לג. הבזןג לנסות לשמוע ממנו ידיעות מבוססות יותר בזמן אמת ומחזירה אותה בחזרה.

הוא כל כך לא רוצה לדעת והוא יודע הכל.  במדוייק ולפרטי פרטים.

ובין שנינו , אני חושבת לעצמי שלו הרבה יותר קשה...

מפרקת את היום לפרוסות קטנות, בודקת מה מחכה לי בכל שעה ושעה:

עכשיו עבודה.

אחר כך חדר כושר.

רוצה לפרק לעצמי את הצורה , להרגיש כל שריר זועק מכאב.

להרגיש סוג מסויים מאוד של קרבה

אליו.

ואחר כך בבית.

בריחה למקום אחר...

כך כל שעה.

עד מחר בשבע בבוקר.

והזמן נפרש לפני ארוך כמו מאה שנים תמימות...

ג. הבכור בלבנון - יום 4.