ונרגעו מעט רוחות המלחמה מסביב ובתוכי, מתחילות לעלות תהייות שלא נתתי להן להיות כי הייתי צריכה איכשהו להחזיק את הימים האלה ולא להתפרק לחלוטין.

ורק עכשיו, יכול ג. הבןזוג להביא את עצמו לגעת בדברים שברח מהם כמו מפני אש בימים של הלחימה, והוא מטפטף לי אותם , טיפין טיפין, מחזק את מה שידעתי מהדברים שאסור היה לי להקשיב/לקרוא/ולראות אותם.

ואני יודעת שעדיין קשה לי לקלוט את משמעות הדבר שג. הבכור היה (ועדיין) באחד המקומות שבהם התנהלו הקרבות הקשים ביותר בשבת האחרונה , ואולי ארשה לעצמי לקלוט זאת  רק כשאראה אותו במו עיני ואגע בפניו בקצות אצבעותי.

איך הצלחת לעבור  את השבת הנוראה ההיא, שאלתי את ג. הבןזוג, לא התעניינתי לדעת, ענה לי,  לא רציתי לדעת.

הוא שאמרתי, ידע הוא לפעמים פחד גדול. נורא.

ומעל הכל יש בי סוג של המתנה לראות איזה ילד יחזור אלי הביתה, מהמלחמה...

ג. הבכור בלבנון - יום 5