כאילו כל מנות העייפות של חודש המלחמה עצמה ושבועיים המלחמה הפרטית שלי, התיישבו עלי היום בבת אחת והכל כל כך איטי וקשה ורק זועק להניח את הגוף ולנוח.

וברור לי לגמרי שאני מאפשרת את זה לעצמי היום, כשהכל נרגע, וג. הבןזוג חזר (למעט עוד יומיים - שלושה שיעלה בשבוע הבא) וג. הבכור עדיין בארץ (למרות שהכל נזיל ויכול להשתנות מרגע לרגע).

וישנה גם העובדה הפשוטה שבחודש האחרון לא נתתי לעצמי לנוח, וימים שלמים נעתי כמו סביבון היפראקטיבי מעניין אחד לשני, כשאני דואגת אינטואיטיבית שלא להשאר כמעט דקה אחת לבד במשך כל היום כולו.

ואולי זאת הדרך שלי, יחד עם יכולת הדחקה מופלאה כמעט, להתמודד עם מה שהיה ועם דברים שעוד יעלו עם הזמן.

ובאותו עניין , יותר ויותר אנחנו (אני ואבא שלו) מרגישים שג. הבכור לא מספר לנו, מסיבותיו שלו,  את כל מה שעבר עליו במלחמה.

ואנחנו מחכים.

לרגע שיוכל, שירצה.

לדבר.

וא. הצעיר, שהתמודד בדרכו עם הפחדים והחרדות (ג. בחו"ל? זה שם הקוד ביננו לשאלה שלא נשאלת) אמר לי היום (כשישבנו על כוס קפה קר ועוגת שוקולד חמה)  שהיה לו קצת קשה אתמול כשלא היה במרכז וכל הזרקורים של כולנו הופנו לחוזר מהקרב.

והדברים נאמרו לא מתוך כעס או תחושת קיפוח אלא רק מתוך יכולת בוגרת להתבונן ברגשותיו ולומר אותן ועל ידי כך לתת להן אישור.

אתם ממלאים אותי אושר, אמרתי לו כשהורדתי אותו בעיר.

כך צריך, אמר הג'וניור ויצא מחוייך מהמכונית.

לפעמים, יש תמורה בעד אותם ימים סיזיפיים לעיתים שנקראים "יחסי הורים - ילדים".

לילה טוב חברים יקרים, אני זוחלת למיטה על גחוני...