האנרגיות מנמיכות טוס ודווקא הדכדוך עולה ותופס לו את המקום המרכזי בתחושות.

אני לא מרגישה כך בתקופת יום ההולדת הרשמי שלי, זה שחל באמצע חודש דצמבר.

להפך.

לרוב בתקופה ההיא אני מלאה אנרגיות, כוחות ותחושה שיכולה להזיז את העולם, אפילו שהימים הם ימי חורף והקור מתחיל לחדור לי לעצמות.

ודווקא עכשיו, לפני ציון "יום הולדתי המשני", היום בו (לפני ארבע שנים)  משהו פקע בתוכי , הסתחרר והתערבל  עד כי יצר אדם כמעט חדש לגמרי שהצליח לעלות מבעד למערכת חומות וחסמים שהיו בתוכי,

אני מרגישה כל כך ירודה וחסרת אנרגיות כמו היתה זאת תזכורת לאותם ימים רחוקים שאני עדיין חוששת מכל מגע של זיכרון מוחשי איתם.

וכל זה בא לידי ביטוי גם בתחושה שהדם שזורם בעורקים ובוורידים חם ולוהט כאילו נע מתוך אגם של אש ושורף כל מה עובר דרכו.

ואני שונאת את התחושה הזאת, שונאת את זרמי האש והחשמל שלוקחים וניזונים מהאנרגיות שלי במקום להטעין אותי בהן.

והעובדה שאני יודעת את חלק מהסיבות שבגללן אני מרגישה כך, לא עוזרת לי כרגע.

ואני שונאת להרגיש כך, מגרדת את הרצפה.

אני פשוט.

שונאת.

(ורוקעת ברגלי כמו ילדה קטנה...)