| 3/2003
 הכל שקט בחזית יום ראשון...
חשבתנם שתקבלו כאן דיווח על החזית בעיראק...ולא כך, רק בחזית של פמה עם יום ראשון... .
לאחר הדכאון הקשה שעברתי ביום ראשון שעבר,החלטתי ש no more. אני לא נותנת לעצמי לרדת כל כך למטה בגלל העבודה שלי, כי משם אין משהו שמצליח להרים אותי. הפתרון במקרה הזה, פשוט לא לרדת.
החלטתי והפעם גם הצלחתי להוציא לפועל...
הדבר כנראה עוזר לי בכך הוא שסוף השבוע היה פשוט נהדר.
ביום שישי בבוקר יצאנו מאוחר לארוחת בוקר וג. הספיק גם לרוץ. נסענו למקום שרצינו לשבת בו אבל מכיוון שגם היה כבר קצת מאוחר וגם ירד גשם היינו צריכים לחכות שם הרבה זמן.
ויתרנו. אנחנו לא אוהבים לחכות לאוכל. יש עוד מספיק מקומות. ישבנו במקום אחר.
מכיוון שהיתה לנו פגישה עם הפסיכולוגית של א. היה לנו זמן והסתובבנו בקניון להעביר אותו. ג. לא אוהב את הקניון הספציפי הזה כי שם בודקים את המכונית באופן מוקפד במיוחד והוא תמיד צריך לתת הסברים ולהוציא את התעודה שלו כאילו היה מחבל בפוטנציה....
אני דווקא אוהבת את הקניון ההוא. ראיתי מספר חנויות פוטנציאליות לקניות עם פריצת מכירות סוף העונה במהרה בימינו...
הפגיעה עם הפסיכולוגית היתה למעשה להחליט על סיום הטיפול. א. החליט שהתהליך כפי שהוא מיצה את עצמו מבחינתו.
מכיוון שהוא כבר נער גדול , אי אפשר להכריח אותו להגיע לטיפול כפי שעשינו כשהיה צעיר יותר, וזה גם לא מועיל , החלטנו במשותף עם הפסיכולוגית לכבד את החלטתו.
הוא עבר דרך כל כך ארוכה מאז שהגיע אליה. וכפי שכבר כתבתי, גיל ההתבגרות עושה לו טוב. אבל מצד שני, הוא רוצה לבדוק כל הזמן עד כמה יכול להרחיק עם הגבולות שלו, ועל זה ,אנחנו חייבים להיות בפיקוח עליו, כל הזמן.
הוא בעצמו רוצה את הזה. את הידיעה שאנחנו בודקים אותו, מציבים לו גבולות ועומדים על כך שיעמוד בהם.
הוא צריך את זה ורוצה בזה...
מי שהיה הכי מרוצה מזה הוא ג. הורדת ההוצאה של הפסיכולוגית מאור מאוד מטיבה איתו......
אחר הצהריים המשכתי בריטואל יום שישי הקבוע שלי: הליכה, אמבטיה חמה חמה וארוכה, פיז'מה , ענייני טיפוח ויופי נשיים (והמבינות יבינו, ומי שלא, לא נורא... ). הגעתי עם ג. להסכם שעד החדשות של השעה 19.00 אפשר לראות דברים אחרים בטלווזיה ולשמוע מוסיקה (ברוב טוב ליבו הוא הסכים לזה, היתה לי רק שעה לזה...) ואחר כך, בתאום מופלא עם האמריקאים שפתחו בהפצצות על בגדד עם פתיחת מהדורות החדשות אצלנו, ראינו הכל, בלי הפסקה, עד שברחתי למחשב ולמוסיקה שלי...
המלחמה הזו תוציא אותי מדעתי...ג. לעומת זאת שמח וצוהל כציפור שיר...הוא רואה סימולטנית את 3 רשתות החדשות העיקריות: CNN, SKY NEWS, FOX NEWS ולעיתים גם מקליט משם קטעים נבחרים...
שאלתי אותו אם הוא יצא מדעתו שהוא מקליט חדשות, והוא אמר שהוא צריך את זה באופן מקצועי ויותר טוב שאשב ליד המחשב ולא אטריד אותו בשאלות לא לעניין...
לבשל לא התחשק לי (הא, מה חדש? המשפחה כבר החתימה עצומות על העניין, אבל עדיין לא חזר לי החשק...)ויצאנו לאכול בחוץ. רק שלושתנו, אני, ג. והבן יקיר הבכור. א. הלך לחבר לראות סרט. כן, זה הגיל שהם כבר לא באים איתנו...
ג. הבכור מתחיל לצאת לאט לאט מגיל ההתבגרות ומפסיק לנבוח עלינו נביחות קצרות תוך כדי מבט מזרה עיניים. גילינו מחדש שהוא יודע לצחוק ולהצחיק...זה היה מרענן....
בכל זאת, לבקשתם הנואשת של בני המשפחה, בשבת הבאה אכין לזניה...איך אומרים, בלי נדר (ואני שונאת את המשפט הזה...).
את סוף השבוע הזה שהיתה בו גם הרבה מנוחה סיימנו עם הסרט "אדפטיישן" . הרבה סרטים אני רואה בזמן האחרון, ורובם טובים עד מצויינים. "אדפטיישן" עולה על כולם. הסרט מרתק, הסיפור קולח, אין דקה משעממת, המשחק של ניקולס קייג', מריל סטריפ והאחרים מצויין. זה סרט שנשאר איתך גם לאחר שיוצאים מהקולנוע.
אחד הדברים שקורים בסרט הוא השינוי שעובר הגיבור (קייג') וגם הסופרת (סטריפ), זה כל כך דרמטי וכנראה נגע בי במקומות מאוד עמוקים שמצאתי את עצמי בוכה בסוף הסרט, וזה לא סרט עצוב בכלל...
נרדמתי עם יו גרנט (נוטינג היל) ולונדון, בחיוך על השפתיים....
כך הגעתי ליום ראשון, בבוקר, למשרד.
אימת כל אחד, אימתה של פמה.
לא ולא...
מייל על הבוקר מד. , שיחת טלפון על הבוקר מד., והחלטה נחושה מביאים אותי לסוף יום ראשון שבו לא הרגשתי שום רגש ואפילו הכי קטנטן של דיכאון או עצבות יום א'.
היה לי לחץ בעבודה, הספקתי גם להשתתף בקבוצת התמיכה המטורפת במקצת של דגניה, לדבר עם ד., לצאת לתופרת להצר הפעם את החזיות שלי... כן, כן, גם שם זה הצטמצם... ובבקשה להוריד את החיוך הדבילי מעל הפנים...במיוחד הגברים שמבקרים בבלוג הזה מפעם לפעם...פרוט לא תקבלו......לדבר שוב עם ד. , לכתוב פוסט ו..היום הזה נגמר home sweet home...ומכאן והלאה, השבוע כבר יעוף לי...
ומכיוון שהמלחמה עדיין לא הסתיימה וברור לי שג. יעמוד על כך שהוא רוצה להמשיך ולראות אותה מתרחשת בשידור חי ובצורה סימולטנית, נראה לי שאחרי ההליכה, אני אבלה את הערב מול המחשב, במשחק המחשב הממכר שלי ובהתעלקוית על החברים בישרא....
שיהיה לנו ערב שקט.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
