התוכנית המקורית, שגם החזיקה אותי איכשהו על פני המים היום, היתה ללכת ברגליים חשופות הליכה ארוכה על חוף הים עם חברה.

בגלל ארוע חירום משפחתי, החברה ביטלה את התוכנית ומיד הכנסתי לפעולה את תוכנית ב': לקרוע לי את הצורה בחדר הכושר, לתת לאנדורפינים לזרום בדמי ולעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: לרומם את רוחי.

אבל דקות לפני שהרכבת הגיע, התקשר ג. הבכור עם הצעה שאי אפשר לסרב לה, שהוא נמצא ממש ליד הרכבת והוא כבר יקח אותי מכאן הביתה.

הנסיעה הביתה איתו ועם חבר עברה בצחוקים ובדאחקות שחבל על הזמן.

הגענו לעירנו הקטנה והמתפתחת ואספנו את א. הצעיר, שקיבל ברוב נדיבותו של אחיו הבכור את ההגה ונהג כשחיוך קטן על שפתיו עד הבית.

לשמחתי, שניהם נענו להצעת הקפה שלי , וכך, לאחר שהורדנו את החבר של ג. הבכור, ישבנו שלושתנו על קפה קר ואספרסו (א. הצעיר, הסטייליסט) ועוגיות והעברנו דקות ארוכות בשיחה, צחוק, ירידות הדדיות בינהם, והנאה צרופה.

ונחת.

פשוט נחת.

ואחר כך ג. הבכור נסע לחברתו המקסימה וא. הצעיר ואני עלינו למעלה.

ולחדר כושר כבר היה מאוחר מדי עבורי מכדי ללכת, אבל למי באמת איכפת, אני את התרופה שלי למצב הרוח המדוכדך של הבוקר, כבר קיבלתי.

ובמנות גדושות.

והרופא אמר, לפחות פעם ביום למשך זמן בלתי מוגבל...