ואם אני רוצה לחדד את ההבדל בין אני שלפני השינוי ובין אני של היום אפשר לתמצת ולזקק את זה בשני מובנים פשוטים ובסיסיים מאוד:

אז,

הייתי עצובה.

היום,

אני שמחה.

השמחה היא הרגש הבסיסי  ששוכן בתוכי היום.

הראיה שלי את העולם היא מנקודת מבט של "יש" , של החלק המלא של "הכוס", החלק הוורוד של המשקפיים וכל קלישאה בנאלית אחרת שמוכרת לנו ונאמרת במצבים כאלה ואחריםץ

ונקודת מבט כזאת היא נקודת מבט שמחה.

ואין הכוונה לשמחה  שמתפרצת בכל רגע נתון ואני נמצאת במין ריקוד בלתי נפסק וחיוך אווילי על פני (או כמאמר הגששים: בלתי עציבה).

בהחלט לא.

זאת שמחה שקיימת בתוכי  אפילו ברגעים הכי הקשים שלי.

גם כשאני נוגעת בתחתית העולם שלי או שהוא פתאום צבוע כולו בשחור סמיך ואטום, בתוך תוכי,

אני שמחה.

ומבחינתי,

זה מהותו של הסיפור.

(והסיפור כתוב, ברובו הגדול מאוד כאן,  בכמעט 1700  פוסטים שנכתבו בכמעט 4 שנים.

וזה  מתמצת את מהותו ומקומו של ישראבלוג, עבורי).