אני מעמידה פנים לאחרים והכי עצוב, שאני מעמידה פנים לעצמי...
חושבת שאני חזקה.
שאני שולטת במצב...
שהכל בסדר וזורם על מי מנוחות ואני שמחה, מאושרת, נהנית.
והכל טוב...
ואז בא דבר קטן. פיצפון.שמוכיח לי שהכל זה העמדת פנים אחת גדולה.
אני לא חזקה, אין לי שליטה על שום דבר ואני נופלת מלמעלה למטה בבת אחת , בריסוק אברים, בבכי עצום שלא מצליחה להפסיק אותו, בכאב גדול שכואב לי בצורה מוחשית כל כך...
יום רגיל.
מיילים, שיחות טלפון. אחת על הבוקר, עוד אחת כשחזרתי מההפסקה שלי. נאלץ להפסיק , ענייני עבודה. חזר אלי. שוב מדברים קצת, הוא מאוד עייף , שוב נאלץ להפסיק, לא חזר אלי...
לא "סגרנו" את היום... אותו חלק "פולני" שבי שכל כך צריך את זה... לאחר תקופה מאוד ארוכה בה כן נהגנו להפרד בצורה מסודרת, היום זה לא קרה...
ידעתי שהוא נוסע להוריו...ידעתי שאחר כך יהיה בדרך...היתה לי הזדמנות להתקשר...
להתקשר או לא להתקשר...מעבירה את זה בתוכי, לא מרגישה חזקה לדיי להתקשר...הוא הרי סיים את השיחה בחופזה, הוא צריך לחדש אותה, נכון? שוב, החלק הפולני, המסודר כל כך..., להתקשר או לא להתקשר...
הדקות עוברות...
אני יוצאת להליכה...הוא כבר עזב את ההורים שלו כנראה ובדרך הביתה...למה לא מתקשר?
כל הסרטים עולים למעלה:
הוא לא באמת רוצה אותך, למה סיים את השיחה כך, למה לא חזר? למה לא רוצה להפגש איתך...הוא לא באמת רוצה אותך...
יוצאת להליכה, ולא מפסיקה לבכות...
איך מפסיקים את הכאב הזה...איך מפסיקים...הפה שלי יבש, יש לי בחילה...וזה כל כך כואב בפנים...
טלפון. מקוקסטה. צריכה לשאול אותי משהו.
טוב מאוד, לפחות לכמה דקות יוצאת מתוך הכאב של עצמי ומתרכזת במשהו אחר, במישהו אחר...
הזמן כבר עבר, הוא בטח בבית...לא התקשר, לא התקשרתי...
נשארתי עם הכאב והבכי...הם לא עוברים גם בבית...אומרת לג. משהו על מצב רוח שקשור להורמונים...מחבק אותי, מחבקת אותו, שואבת ממנו כוח...
לא מצליחה היום להפריד אותו ממני, יודעת שהכאב, התהייה, העצב , חוסר הבטחון שפרץ פתאום ישארו איתי עד מחר...
עד שאקבל ממנו את המייל או הטלפון...
מה אני עושה עם עצמי...? מה אני עושה...?
(נכתב ביום ראשון 23.3.03 בשעה 20.00 נשלח אלי בדוא"ל)
**************************************************
יום שני 24.3.03
זה לא עובר.
ישנתי כמו בול עץ כי בכי זה דבר מאוד מעייף ומתיש.
התעוררתי בבוקר, וכל החבילה עדיין שם.
הכאב, המועקה, הבכי שלא מפסיק...
הייתי צריכה לשלוח לו מייל על הבוקר לעדכן אותי בכתובת הדוא"ל החדשה שלי שנאלצתי לפתוח (סיפור ארוך ומעצבן)...
אני לא מבינה למה הגבתי כך, למה אני עדיין מגיבה כך...זה כנראה לא רק עניין הפרידה מאתמול, יש כאן משהו הרבה יותר עמוק שאני כנראה מאוד מפחדת לראות אותו ולהבין את המשמעות שלו...
בסדר.
הבוסים לא יהיו עד הצהריים. הולכת לארגן את תיבת הדוא"ל - יש לי המון עבודה שם.
מישהו יכול ללחוץ על הכפתור שאני אפסיק לבכות...?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
