| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 3/2003
 טוב...
כמו שאני בוכה וכואבת בפומבי, אני גם צריכה להלקות את עצמי כך...
את בונה תילי תילים של השערות על כלום.
את מחליטה מה הוא רוצה, מרגיש, חושב כלפייך.
את מחליטה על סמך התחושות שלך בלי לבדוק עם יש דברים בגו...
את מחליטה וזהו.
כאשר הראש לא פועל, ההגיון נעלם, הלב לוקח את השלטון ליד, ובלי התנגדות בכלל...
את מריצה סירטי אימה ומלודרמות זולגות דמעות בעת ובעונה אחת.
נותנת לכאב להשתלט עליך. נותנת לדמעות לזרום ללא הפסקה.
לא מצליחה לחשוב על דבר אחר.
לא מצליחה לחשוב בהגיון.
זה משתלט עליך.
זה .
חוסר הבטחון הכל כך גדול שבתוכך, שביום יום את מצליחה, אכשהו , לשמור אותו סגור ונעול ואפילו לאבד את המפתח.
ואפילו הוא קצת מרים את הראש לפעמים, את מצליחה במהירות להוריד אותו למטה, אפילו בעזרת מכה קטנה. שידע היכן מקומו...
ואז את נכנסת לשאננות...מרוצה מעצמך...מרוצה מהדרך שהעניינים מתנהלים...מרוצה מהשליטה שאת חושבת שיש לך על הכל ושמחה עד קצות אוזנייך...
אבל לזה בדיוק הוא , חוסר הבטחון , מחכה...
ופתאום המפתח צץ משום מקום, פותח את הדלת הנסתרת והחבויה ופתאום, בלי לשים לב, בלי להבין כיצד ואיך, הוא שם, שועט בתוכך, מנהל אותך, עושה מה שהוא רוצה ומה שהוא יודע לעשות הכי טוב...
חונק אותך.
את צריכה כנראה לעבור שעות של כאב ובכי כדי למצוא את הכוח להעיף אותו בחזרה לחור שלו, לנעול אותו שוב ולזרוק את המפתח לים ...עד לפעם הבאה...
וזה מה שקרה מאתמול אחר הצהריים...
ד. התקשר. פעמיים...לא היה שום עניין.
התעכב בעבודה הרבה לאחר השעה שהיה צריך לצאת, נסע להוריו, היו לו עוד הרבה סידורים.
קורה.
לכל בן אדם נורמלי.
טוב, לפמה לא...ואז זה אומר שהיא... ? כן, זה היה חיוך...
צחקנו בטלפון, עקצנו אחד את השני, דברנו על כל מיני נושאים.
שחר, אני חושבת שאת צודק, מה שכתבת לי בתגובה...
אז עכשיו אני צריכה להמשיך את היום הזה עם עיניים אדומות וצורבות, אף אדום וסתום וכאב ראש כשנראה שום כדור לא יעביר אותו.
אבל האמת? זה מגיע לי.
זה התשלום על כך שיכולתי לתת לחוסר הבטחון לצאת החוצה...
על השיעור שלמדתי.
לא להיות יותר מידי שאננה...לא לנוח על זרי דפנה...ולא לקחת שום דבר ואף אחד כמובן מאליו...
אם הייתי יכולה להדפיס את הפוסט הזה ולתלות על המקרר לעת השכחה והצורך...אבל נראה לי שהדברים לא יתקבלו באותה ההבנה מצד שאר בני המשפחה... .
זהו. פמה מתחילה לעלות למעלה...
ודרך אגב, אמרתי לכם שאני אוהבת אתכם? (אם היו אומרים לי לפני שנים שאני אוהב אנשים שאני לא ראיתי בחיים שלי, הייתי בטוחה שמישהו יצא מדעתו ).
אז אני אומרת עכשיו. שוב.
אוהבת את כולכם, את כל העידוד, החיזוק, הרצון לעזור לי להבין והחיבוקים החמים...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
