חודש וחצי לפני הזמן שהקצבתי לעצמי לתת את ההודעה, קרא לי הדוקטור למשרדו ובשיחה נעימה מאוד

החלטנו להפרד כידידים.

וברגע הראשון, למרות שידעתי עוד מהאות הראשונה של המילה הראשונה שאמר, מה הוא רוצה לומר, הרגשתי את אותה ההתרגשות הלא נעימה שעוברת בגוף כשאנחנו מקבלים בשורה שהיא, על פניה, לא ממש טובה.

אבל אחר כך, תוך שניות, הרגשתי איך חיוך עולה על פני ונמרח שם כשהוא ממשיך להתפתל קצת ולהסביר לי למה ומדוע (ובאמת שלא היה צורך, הרי אני יודעת את הדברים כבר כמעט חצי שנה), ואני רק צריכה להחזיק את עצמי כדי לא לקפוץ מהכיסא ולצעוק:

יששששששששששששששששששששששששששששש!!

אז זהו, תוך שבוע אני כבר לא אסע ברכבת לעבודה ואצטרך להתמודד עם אחד הדברים שמפחידים אותי והוא הידיעה שאני קמה בבוקר ואין לי שום דבר ספציפי לעשותו.

ואיך אני ממלאה את יומי בלי לברוח למקומות אחרים , לאנשים אחרים.

זאת המשימה שלי , לתקופה הקרובה.

ואחר כך, אחר כך ישנן תוכניות והן יוצאו אל הפועל כל אחת בזמנה שלה.

בלי לחץ ובלי להיות מונעת מסיבות אחרות למעט הצורך/הרצון שלי ,

לעשות את הדברים.

נשימה עמוקה.

ולדרך.